בס"ד
אני
אני עונה במגילות
המחוות שלה
מאופקות
ושלי עולות על גדותיהן
היא מזמינה אותי לארוחת בוקר
אני מזמין אותה לחנוכת בית
היא אף פעם לא תהיה שלי
אולי תהיה קצת לידי
וגם זה לא בטוח
בס"ד
אני
אני עונה במגילות
המחוות שלה
מאופקות
ושלי עולות על גדותיהן
היא מזמינה אותי לארוחת בוקר
אני מזמין אותה לחנוכת בית
היא אף פעם לא תהיה שלי
אולי תהיה קצת לידי
וגם זה לא בטוח
שורדתתתזה מה שאני חושבת,
או שאני סתם פרנואידית?
איזה נחמד שאנלא מכירה כלום.
(אתה יודע למה היא שמה את זה כאן?
בגלל ההמשך.
כמה מתוק ומריר הכאב
רק בגללו אני רוצה להתאהב
רצון להתאהבות קיים גם כשגדולים)
שמן פשתןנחנק
לא נושם!
(טימון, שם, שם)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)