תפילה אני אוהבת.
ופתאום לפני 18, במילים "אמת אשרי איש.. ותורתך ודברך ישים על ליבו"
חשבתי על זה.
ישים על ליבו.
מעל התאוות והרצונות הגשמיים שלנו - מעל חשק הלב -
שם, בדיוק,
מתבטאת באמת נקודת קיום המצוות.
לא חכמה לקיים כי ככה זה נוח לי וכיף לי, כי זה מה שאני אוהבת לעשות.
דווקא איפה שקשה,
בלב -
את 'תורתך ודברך' לשים, מעל.
~סוף חרטטת~
דברי אלוקים חיים..
יפה שבקטע הזה את מצליחה להתבונן,
אצלי זה מן קטע תקוע כזה בין קרי"ש לשמו"ע,
שכבר מתחילים לקום וזה,
אז כמעט אף פעם אני לא מצליח לכוון שם..
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
