צניעות זה לא רק סנטימטרים בחצאית ובשרוולים. זה הרבה יותר גדול ועמוק מזה ונוגע בהרבה יותר תחומים בחיים. 

זו גישת חיים שלמה. לבוש הוא חיצוני והוא קצה של משהו, הוא ביטוי שלו. אם הפנימיות לא מבינה מה הנק' אז החיצוניות היא באמת נחמדה אבל לא יותר מזה, ואז זה לא באמת משנה מה הבנאדם לובש כי כל הפנימיות שחוקה ולא מבוררת. 

מה שהבנתי זה שדוסיות באופן פשוט = עבודת ה' בחיצוניות. 

מסכים אתך. יש תחומים שנתפסו כדבר היחיד שמגדיר את האדם כדתי או לא דתי.

חיים פה בעולם של סטיגמות וחטטנות במקום להסתכל פנימה ולהרגיע. 

לא אמורים לעבוד את הקב"ה בעצבנות. 

הבעיה שלא ענית לי על השאלה - האם דוסיות = עבודת ה' ברובד החיצוני שלה?

דוסיות זה דבר עניין של חיצוניות? או שזה מדד של פנימיות?

שמור על רמת הדיון ואל תרד לפסים אישיים.

ולא דיברתי לאף אחד בתור אדם אישי.

ה' נתן לנו תורה, והוא נתן לנו כלים איך להוציא ממנה הגדרות מה נחשב ל"עבודת ה'" ומה לא. אמירה כמו "אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות" מנוגדת במהות לעבודת ה'. הן ברמה הכי פשוטה, שה' אומר לך מה לעשות, והן ברובד היותר עמוק, שהוא מינה את חכמיו להגדיר הגדרות ברורות ומפורטות יותר.

ההלכה מחייבת אותך גם אם לא פנית לרב. ובדברים שהם נגד ההלכה, לא רק שמותר, אלא אף מצוה לאחרים להוכיח ו"להגיד לך למה לעשות".

בדברים שאינם הלכתיים אפשר רק לייעץ לך ולשכנע אותך שאת פוגעת בנפשך וכו', שזו טעות חמורה שמובילה לפשיטת רגל ערכית, כפי שאנו רואים בפירות הביאושים של ההשקפה הליברלית. אבל זו לא תוכחה במובנה ההלכתי.

ויש בעיה כללית בדורנו, שהרבה סוגיות שהן הלכתיות במהותן הופכות פתאום לעניין של אמונות ודעות (למשל, סוגיית היחס לרשעים, אבל לא רק).

וזו הערכה שמרנית. יתכן ש-90%. אם מישהו בורר בשבת פסולת מתוך אוכל, אין לזה היתר לאף דעה.

מצוות הוכח תוכיח נפסקה בפשטות להלכה ולמעשה, בגמרא, בראשונים ובאחרונים. זאת על אף דברי ר' עקיבא ור' טרפון. צריך להבין כיצד הדברים מתיישבים, אבל זאת ההלכה.

אכן יש דרך לעשות זאת.

את כתבת שעבודת ה' שלך היא שלך, ואף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות. כתבת את זה כאמירה כללית. לא חילקת וסייגת לגבי הלכה או לא הלכה.

עניתי לך שזה לא נכון. וגם מה שאת כותבת כאן "זה בכלל לא עניינכם" זו טעות. אם חטאו של היחיד לא היה מעניין אותנו, לא היו אמורים להיות עונשים בבית דין על דברים שבין אדם למקום.

ובנוסף, הדגשתי שיש בעיה כללית בדורנו, שהרבה סוגיות שהן הלכתיות במהותן הופכות פתאום לעניין של אמונות ודעות.

לא הבנתי את האמירה ש"ההלכה זה לא הרבנים". אז מה זה כן? ולמה זה הרבנים של לפני 1500 שנה ולא הרבנים של היום? (כמובן שיש חילוק ברמת הסמכות, אבל הסמכות יונקת מאותו שורש).

ואי ענבל כמה שאני לא מסכימה איתך...דבר ראשון הרבה יותר חשוב הפנמיות מאשר החיצוניות אז שאת אומרת שאין לך בעיה בדבר עם בנים ועם תרבות המערב אז את הופכת את התפל והעיקר. דבר שני עצוב לי לראות בנות שנראות דוסות ובפנים הם הפרחות הכי גדולות.דבר שלישי מהזאת אומרת נראת דוסית חשוכה??? אם את מאמינה בדרך כלשהי אז לכי בא עד הסוף בלי לזגזג.מהשצריך להנחות אותנו זה מה ה' רוצה מימנו לא איך אנו נראים בעיני אחרים

תרבות זה MUST. הבעיה שאם בוחנים פנימה את תרבות המערב מגלים כל-כך הרבה בעיות שקשורות בצניעות (המון) שזה עצימת עיניים לומר "אין בעיה עם זה, אני פתוחה". 

עם כל הפתיחות, שהיא חשובה, יש בעיות שצריך לשים עליהן את האצבע.

במקום להתעסק כמה העולם מתעסק בחיצוניות, כדאי לקבוע באופן פנימי מה העקרונות, ולא להתקע בלומר כמה "אני נראת דוסית אבל אני בעצם בדרך אמצע". 

ולא, ממש לא קל לשפוט אנשים דרך טקסט, אבל בהיעדר מאפיינים נוספים, משתמשים במודע ושלא במודע בטקסט שהמשתמש כותב ולכן צריך להיות ערני לזה, שכשכותבים משהו הוא יכול להיות מובן בצורה שונה. 

פה זה דיון ראוי ומי שקוראת לאחרות פרחה וכו' מקומה לא כאן. 

לגבי העניין השני - 

הדיון הוא לאן שבוחרים לקחת אותו.

ויש כאן לא אחד ולא שניים שהסבירו את מהות הקשר בין פנימי לחיצוני, בקשר ללבוש.

ניסיתי להעמיק את הדיון לתוך העקרונות ולתוך מה שקורה בפנים בכוונה ולא לעמוד על עניינים חיצוניים.

לא ציינתי כמה את חושבת וכמה עקרונות יש לך כי אני לא יודע וכי זה לא הדיון. הדיון הוא גבי השאלה שנשאלה.

אם משהו פגע - מתנצל, אבל לא דיברתי עלייך, אלא אלייך ומתוך דברייך. 

או איך שלא הולך המשפט הזה... תיצרי קשר עם רבנית ותשתפי אותה בהכל היא תיתן לך טיפים ותעזור לך בכל מקרה אל תיפלי זה ניסיון מהקב"ה שעכשיו נותן לך אופציה לבחור מה את בוחרת תחשבי אחרי 120 ישאלו אוותך למה ככה ולמה ככה,  מה תגידי? כי לא הרגשתי ככה וככה..?? וגם עם תמשיכי לאט לאט להתנהג כדתייה זה יעזור לך בתור אחת שחזרה בשאלה ואז חזרה בתשובה ואז חזרה בשאלה ואז חזרה בתשובה ישלי הרבה מה להגיד לך... אם את רוצה צרי קשר בפרטי.. 

ככל שאנו מכסים את החיצוניות שלנו אנחנו מגלים יותר את הפנימיות שלנו.

הדוגמה הכי טובה זה צניעות שאישה שהולכת צנוע קל יותר להתמקד בפנימיות שלה מאשר בחיצוניות.

וגם אצל גברים ככל שהם ילכו יותר מכוסה הם יגלו והחברה שלהם תגלה את הפנימיות שלהם.

ולכן את יכולה לראות אנשים שהולכים עם סנדלים וגרביים.

אז תכסי את עצמך כדי שאנשים יוכלו לגלות את האישיות שלך יותר טוב.

ואם תרצי יש לי עוד כמה טעמים לצניעות בלי קשר לרמה הדתית שלך.

בהצלחה

לנשים יותר קשה מגברים לשמור על צניעות ברמה הלכתית.. ולא תמיד מי שיתלבש יותר צנוע יהיה בהכרח יותר צדיק

אבל המתאם ביניהם איננו תנאי לקיום ההלכה.

ירידה אחת לא מצדיקה פריקת עול.

אם מתבוננים לעומק, אפשר להבחין בדבר נפלא -

יש בהלכה הקבועה והמחייבת צד של מנגנון חירום והגנה.

היא מחזיקה את האדם במסגרת יציבה שמונעת את השלב האחרון של ההתפרקות.

ההלכה שומרת על האדם, גם כאשר היא חיצונית לו.

אין במחשבה הזו יותר מעצת היצר הרע, שמעבר לנפילה הנקודתית הנוספת שהוא "משיג",

בדרך הזו האדם מאבד את האמון בעצמו וביכולתו לתקן.. שהרי כל קלקול גורם לייאוש מוחלט.

זהו מבט שגוי שלא מסתפק בפחות ממושלם.

כידוע, "האויב של הטוב הוא הטוב ביותר".. שיטת 'הכל או כלום' עלולה להיות הכי מסוכנת.

חשוב לחזק ולשמר את מה שעוד לא נפגם, ולא לזלזל בו. יש לזה ערך וחשיבות עצומים.

אם נשליך על המקרה הנ"ל - יש ערך גם בצניעות חיצונית לבדה, על אף שזה חסר.

"אי אפשר לדרוש מעצמו, ולא מהעולם בכלל, אידיאלים נקיים,

בלא תערובות סיגים שבאים מצד טבע החומר והעכירות החברותית,

וכלל הכל הוא בההתקדמות היותר מוצלחה.

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה." [הרב קוק, קובץ ח', ס"ח]

שעלולה להווצר.

אגב כך יש לי סיפור מאוד מעניין.

מעשה בחבר שלי בשישית שאחרי וויכוחים רבים וכדו' החליט שהוא חוזר בשאלה. באמת כי האמין שהתורה היא בלוף היסטורי ואין טעם להכל וכדו' ומי שרוצה לעבוד על עצמו אז שיהנה. והייתי איתו באותו החדר. ובהתחלה אחרי ההכרזה הזאת הוא עוד היה קם בזמן של התפילה מניח תפילין ומתארגן להנאתו עד ארוחת בוקר. אני קלטתי את זה ומתוך אינסטינקט שאלתי אותו למה לעזאזל הוא מניח תפילין, והוא ענה-"אתה יודע קשה להפסיק וזה.." ובלי לחשוב שטפתי אותו שיהיה כנה עם עצמו ושיפסיק להיות שקרן ויפסיק להניח תפילין לגמרי! (רק להדגיש שלפני כן הוא היה אחד הבחורים הדוסים והרציניים)
והוא אכן הפסיק.
והרגשתי נורא עם עצמי בהתחלה.
אבל אחרי שהוא עוד חזר בתשובה ככמעט שנה אחר כך הבנתי שבעצם מה שעשיתי היה טוב. חלק חשוב מהבירור וההתבגרות של גיל הנעורים הוא סביב הנושאים האלה. אם הוא היה ממשיך להניח תפילין עוד תקופה ארוכה יותר סביר שהוא לעולם לא היה מבין מה הוא עזב ולעולם לא היה מצליח לחזור. הכנות שהוא פתח כלפי עצמו וכלפי איך שהוא מרגיש בחיתוך החד שבו הוא עזב הכל היה משמעותי מאוד עבורו (אני קונספירטור אבל תרשו לי בכל זאת) אחר כך כשהוא בחר למרות הקושי לחזור לקב"ה ולאמונה. אני מניח שאם הוא היה נותן לעצמו לזלוג לאט לאט מהיהדות ולא היה מקדיש לזה יותר מדי מחשבה ועוד היה שומר פה ושם דברים היה גורם לו לחוש צביעות ביחס ל תורה מה שכנראה היה מונע ממנו לחזור.

ולכן אני חושב שלפעמים דווקא יש ערך גדול לכנות וליושר כלפי המצב הרוחני. אבל זה באמת תלוי אם אדם מרגיש בנפילה או שהוא שמח במה שהוא עושה וזה לא מפריע לו.
אני לא מתעלם מהצורך לשמור על המסגרות אבל אני חושב שזה תלוי במגמה וברצון.

@*בננית*

אשתדל הערב או מחר להגיב

יותר מזה, במקרה דנן- של שמירת צניעות- מדובר במישהי שמבחינת המחשבה כן מכירה בערך הדתי שבשמירת הצניעות, ורק מבחינה רגשית לא מתחברת. ואז יש גם צד של צביעות אם היא "שומרת מצוות", ולא מתלבשת בצניעות בגלל שהיא לא מרגישה חזקה.

האחד - רגשי.

בנוגע אליו, כל מה שכתבתי תקף.

כאשר אדם מוצא את עצמו מתקשה בקיום מצווה, לא מפני שאיננו מבין את חשיבותה, אלא כתוצאה מיצרו -

העצה הכי טובה היא להילחם על קיום ההלכה, ולא לאפשר לייאוש להיכנס.

(כך הבנתי את המקרה, ולכן לא פירטתי מעבר).

השני - שכלי.

כאן המצב הרבה יותר מורכב.

מצד התורה - ודאי שאין מקום להתיר לעבור על ההלכה.

מצד האדם עצמו - במצב נורמלי, הוא בכלל לא ישאל אותי. הכנות שלו תנחה אותו לפרוק עול.

ובכל זאת, יש שתי אפשרויות שבהן הוא ישאל לדעתי -

או שהוא מפחד משינוי (ובכלל זה תגובות החברה), או שהוא לא בטוח בבירור השכלי שעשה.

מחד, בשני המקרים אני לא אייעץ לאדם לעבור על ההלכה.

(אולי תאורטית יש צד של "עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך", וכך לגלגל את האדם לבירור פנימי,

אבל באיזו סמכות אני יכולה לעשות דבר כזה?)

מאידך, מתוקף מה תשכנע אדם לקיים מצוות שאיננו מכיר בערכן?

אז כפיים, הגענו לאין מוצא.

אם הייתי נקלעת לסיטואציה כזו, הייתי מדברת בפתיחות עם אותו אדם ומנסה להבין לעומק את הקושי ואת צדדי העניין השונים.

השיחה צריכה להיות במגמה לעזור לו לדייק לעצמו היכן הוא עומד ומה הצעד הנכון לעשות.

כך נחסכת ממני ההכרעה הבלתי אפשרית הזו.

צריך להתלבש בצניעות בגלל שלפעמים הקרבה לקב"ה מתדרדרת

צריך שלא יתבלבלו....

גם למשהי כאן גם ניק עם השם שלי לא נורא. 

יהיה מעניין להכיר אותך..

במצב הראשון הסכנה היא שהאדם ירגיש צבוע וישנא את המצב בו הוא נמצא ואז הוא רק יזרוק הכל- מאוד סביר. מצד שני יש יתרון כזה של "אותי עזבו ותורתי שמרו" אבל נראלי היתרון פה לא ברור עד הסוף. יש גם שאלה איך החברה רואה אותך שזה גם משפיע.
 

ואם אדם ישר עם עצמו ומתלבש כמו שמתאים לו אז לפחות הוא לא מרגיש צבוע והוא יכול לא לפתח יחסי שנאה לקב"ה בעקבות הצביעות אבל מצד שני הוא עלול להתדרדר כי הוא כבר אמר אמירה של פריקת עול כלפי חוץ.
קיצור לא יודע להכריע (וגם זה שאלה קצת תיאורטית ומאוד אישית)

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות"... זה כל כך נכון.. מנסיון.    לא כל כך עוזר לרצות להגיע לאיזשהוא מצב רוחני ולא לעשות השתדלות להגיע לשם. אז עושים מה שיכולים ומה שמרגיש נכון ופועלים לפי איזה מצב הייתי רוצה להיות עכשיו. ובכלל לא משנה מה יגידו. זו דעתי.. בהצלחה

לרמות את כולם?. אסור ליפול בזה.  הפנימיות האמיתית תמיד קשורה ממש לה' יתברך. הפנימיות לא מתדרדרת , רק יש כיסויים זמניים. לכן תתלבשי צנועה ותחשבי איך לחזק את הנוכחות של הקב"ה בעולמך. 

בהצלחה!

רק דוסיות צריכות ללכת צנוע??

רק דוסיות חייבות ללכת עם שרוול עד המרפק??

אם אתה עונה כן.

אז תלך בבקשה תבדוק את זה שוב.

אם אתה עונה לא אז תערוך מחדש את מה שרשמת כי אין פה רמאות על אף אחד היא דתיה אז היא צריכה לשמור על גידרי ההלכה שנקבעו לגבי הצניעות.

הייתה תקופה בשביעית שלי שרציתי לזרוק הכל, כבר לא היה לי כוח , הרגשתי מנותק ולא קשור, והייתה באמת מחשבה להניח הכל בצד, להתנתק ולחשוב על זה. אבל הבנתי שאם בגלל היחלשות זמנית אני זורק כנראה שזה לא באמת מתוך בירור אמיתי של העניין, אלא מתוך רצון להשתחרר סתם, אני לא יודע אם זה המקרה, אבל הרבה פעמים בגלל קושי אנחנו נכנסים לחולשה והעצבות והעצלות משתלטות עלינו, במצב כזה לדעתי צריך לשמור את המצב הקיים, לפחות מבחינה חיצונית, ואחרי שגל הבלבול וההטרדה יעבור ומתוך מחשבה רצינית ולא לחוצה ורועשת יהיה אפשר להחליט על המשך הדרך.

אבל @א"י זה קשה הסביר את זה הכי נכון..

תודה רבה!

אני חושב שזו שאלה מוזרה כי מי ששואל אותה צריך לראות האם בעצמו הוא שמח בהדרדרות או לא. ועפ"י הוא באמת יכול לפעול. אבל אם ההדרדרות לא מפריעה לו בכלל אז אין סיבה שיהיה אכפת לנהוג לפי ההלכה ולהשאר במראה דתי מאוד אם הוא לא מרגיש ככה..
אבל כשאלה חינוכית כלפי אנשים אחרים האם ללחוץ עליהם בכיוון הזה למרות שהם מדרדרים? זו כבר שאלה אחרת והרבה יותר מורכבת.

קודם כל ראוי לעשות הפרדה בין בנים לבנות; מבחינה הלכתית - יש הרבה יותר בעיה שאשה תלך בצורה פחות צנועה מאשר שגבר. לכן גם השינויים המשמעותיים בחיצוניות (מה יותר מעיד) זה אצל נשים ולא אצל גברים, שמבחוץ שינוי שאשה עושה בצורת הלבוש (לא בסגנון או בצבעים, למרות שגם, אבל כאן מדברים צניעות) הרבה יותר משמעותי באופן יחסי לשינוי שגבר עושה, כאשר לרוב מרכז השינוי אצל גבר לא יהיה סביב אורך וגזרה אלא יותר סביב צבעים, גודל כיפה ואורך מכנס - שגם שייך אבל רק במקומות קדושים ומקומות שיש לכבד בהם אנשים.

עכשיו נעבור לעסוק בשאלה עצמה:  להתלבש לפי איך שמרגיש או לפי איך שיודעים שנכון?

שני הצדדים - או שהולכים לפי ההרגשה, שהיא רגעית או תקופתית אבל נובעת ממקום של התחברות/אי התחברות ישירים לדברים - ואז יום ככה יום ככה או תקופה ככה תקופה ככה, שהטוב כאן הוא שזה יכול להוריד מהלחץ על הנפש אבל עלול להוריד עוד יותר את הזיקה לקיום מצוות, את האמונה - ותכלס לדרדר את הבנאדם.

הצד השני הוא ללכת לפי מה שיודעים שנכון; אני יודע שלהיות יהודי זה אומר לקיים הלכות, זה אומר ללכת לפי התורה וכו וכו' אבל אני מזהה שכרגע קשה לי עם הדברים האלה - ולכן גם אם אני עצמי לא מתחבר לזה כרגע אני מבין שיש כאן משהו גדול ממני ולכן אני לובש מה שלא תואם כרגע או בתקופה הרלוונטית את הזיקה, אמונה, התחברות לקיום מצוות. מה שטוב כאן הוא, שהאדם מקריב מעצמו למען האמונה ומחנך את החלק בנפש שאומר - גם עם כרגע בשניה זו אני מרגיש צורך לפרוק כל עול ולעשות מה שבא לי - אני מבין שיש משהו גדול ממני ואני הולך לפי האמת לא משנה מה. הסכנה בדבר כזה - הוא שהאדם עלול שלא לאפשר לנפש שלו לעשות מה שנכון לה, להוביל את עצמו ללחץ נפשי ובסוף לפרוק הכל ולעזוב הכל.

הדרך לתשובה כוללת שני דברים.

האחד-  התבוננת פנימה. בלי קשר לרמה הדתית שלך עצמך; האם כששמים על שולחן הדיונים רק את הרצון הבסיסי, הראשוני, הפנימי של זיקה לקיום מצוות, לקב"ה, להלכה - אז זה חשוב או לא חשוב? בלי קשר כרגע לביצוע.

האם זה חשוב לך? כמה? 

אחרי שעונים כאן - יש מקום לדון בפנים מה הדבר הנכון לעשות כרגע - האם צריך להניח לנפש, להתלבש קצת פחות צנוע (בתוך הגדרים ההלכתיים) או ללכת עם לבוש צנוע אפי' שקשה ולא הכל מובן עד הסוף, תוך תקווה שבסוף הברור יהיה שלמות בין איך להתלבש לבין למה.

השני, החשוב יותר - לעשות ברור. לא לשחרר. גם אחרי ההתבוננות הראשונית וקבלת ההחלטה מה עושים - חייבים להסתכל פנימה. ללמוד את הנושא. להבין למה הדברים חשובים. לעבד את זה. לעבור תהליך. לא לשחרר ולהמשיך בשגרת היום יום.

לא להשאיר את האידאלוגיה סביב לבוש בגדר סיסמא של "צריך ללכת צנוע", לפרק את האמירה הזו לסיבות ולרוחניות ועוד ועוד ועוד. 

אמנם בקשת שלא להתייחס למה שקורה אח"כ - אבל אי אפשר לברוח מזה. לכל מעשה יש השפעה והיא באה לידי ביטוי בעתיד של האדם, ובוודאי בגיל שבו מתבגרים ומקבלים דעת עצמית על כל דבר.

הצלחה רבה

הסיפור עצמו ארוך מאוד...

אבל בקיצור:

ביום שישי אחד הרב קרליבך הגיע לאיזה מקווה בסוף העולם, וכשהוא יצא הוא ראה איזה "קאובוי" (כלשונו...) אחד, שנראה בלי קשר ליהדות נכנס למקווה, הם דיברו קצת וזה... ואותו אחד סיפר לו, כשהוא היה קטן באירופה, הוא היה באיזה טיש של אדמו"ר אחד, נראה לי ר' ישראל מוויז'ניץ, ושם הדבר היחיד שהוא קלט בתור ילד מהטיש זה "לפעמים, אנחנו רוצים לעשות איזו מצווה, ואז היצר הרע אומר, עזוב, תסתכל על עצמך, אתה לא מתאים לזה, אתה הרב יותר שפל ונמוך מזה וכו'", והרבי המשיך ואמר, "תגידו ליצר, תעזוב אותי, 5 דקות, 10, שעה, אני לא אני, אין לי התמודדויות, אין לי מדרגה נמוכה,

אני יהודי שרוצה לעשות מצווה!" 

המשיך אותו "קאובוי" ואמר, שנתיים אחרי אות טיש עזבנו לאמריקה, ואז התרחקתי מהקב"ה, אבל היום, רציתי לטבול במקווה, ועם אותה עצה של הרבי, הבסתי את היצר הרע והלכתי לטבול.

אותי הסיפור הזה מחזק מאוד כל הזמן, את מוזמנת לקחת אותו לאן שאת רוצה!

המון בהצלחה בחיים!!!

אני חושבת שכששומרים על הצניעות, ועדיין לא מראים בגלוי את מה ש'אני'...

כאשר יש עלייה, קל יותר משום שכלפי חוץ נשארנו אותו דבר

הרבה הצלחה...

קראתי את השאלה ומיד קפצו לי מול העיניים ההקשרים הראשוניים - צביעות, גדרי הלכה, החצנה, וכו'...

אבל אז חשבתי לרגע על משהו שאולי הוא יותר עמוק...

אני לא חושב שיש בנאדם בעולם שיכול להרגיש עלייה רוחנית תוך כדי שמה שהוא מבטא במעשיו זה בדיוק את ההפך...

ולא, אני לא מדבר על איך שהסביבה מסתכלת עליו, אלא על מה שהוא משדר לעצמו... כלומר:

לא נראלי הגיוני שמישהו ירגיש קרבה גדולה יותר לה' יתברך אם הוא יעבור ממכנסיים ארוכות לקצרות.. הוא כן ירגיש יותר נח, אבל השאלה היא מה זה אומר עליו? אם למחרת יהיה לו חשק לשתות קפה שעה אחרי בשרי - למה לא? כמובן שאני מגזים ומדמגג, אבל נראלי שבקשר לרעיון הבסיסי אני מעלה נקודה נכונה... ושהנקודה היא יותר מה כל אחד מרגיש שהוא משדר לעצמו במעשים שלו ופחות מה החברה חושבת על זה.. אם אדם יוותר לעצמו, בנסיון הבא זה רק יהיה קשה יותר.

מקווה שהחכמתי, או הוספתי זווית ראייה חדשה...

שנזכה לקבל אור מנרות חנוכה,

שבת שלום חודש טוב וחג שמח!

נ.ב

סליחה שכל ההודעה נכתבה בלשון זכר, פשוט זה יותר נח לי..

ביחס לחברה ביישוב, אני מאוד מוקצנת. יעני נורא שומרת..

והחברה האחרת, החבר'ה של בית ספר וכאלה,אותו דבר. הם חילוניים ואני דתיה...

כלומר,אין גם שום ספק שהחברה משפיעה עליי. 

לא החברה של היישוב (כי פה אני לא בדיוק בקשר עם מישו) אבל הסביבה בכללית,של הבית ספר וכו', החברה החילונית, משפיעה. ורואים את זה במלא מלא דברים..

ובקשר של המבט של החברה עליי,וגם המשפחה.. הם אומרים שאני סתם הולכת עם ארוך מידי (חצאית ארוכה וחולצה שמכסה את המרפק)..

אני יודעת שיש דרך נכונה,ומה ריבונו של עולם רוצה וכל זה,אבל איך נגיד? אני לא מסתדרת איתו לאחרונה..

זה לא שאני הפסקתי לשמור הכל ושיילך לעזאזל הכל, אבל את מה שאני מקפידה עליו נורא קשה לי ונראה דיי חסר טעם.

וקצת קשה לומר,אבל יש גם מצוות שאני מתחילה לפתח סוג של שנאה כלפיהם..

מאחרי השיחה הנ"ל, ההתלבטות הזאת מהדהדת לי בראש יותר..

ואחרי שקראתי כאן הכל,הסתדר לי יותר הכל בראש..

תודה לכם!

כמובן תלוי ברזולוציה.

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!