מחילה מ@נדנדה כתומה., שמתבקשת בכל לשון של בקשה לפרסם את יצירתה המהוללה גם פה, אני חושב שכדאי לקדיש ליצירות שלנו שרשור נפרד מזה של סיכום המפגש, גם אם זו הייתה כוונתה המקורית של @פינג.
(עריכה: השתמשתי ביכולות הניהול הקסומות שלי והעברתי את מה שכבר התפרסם לכאן 
)
אז כל מי ש:
כתב\צייר משהו בפעילות שלי
כתב סיפור אצל @בקצרה
שיר אצל @אלעזר300
או מנהיג לאומי אצל @בת של הקב"ה
מוזמן לשתף אותנו 
בטח כשהנקודה האחרונה הייתה לפני כל כך הרבה זמן.
אז עכשיו, כסופרת שכתבה את הסיפור האחרון שלה לפני ימים מספר, מתי מגיע האחד החדש?
בלי ההקראה המאלפת זה לא אותו דבר.
טצטצטצ.
מנדלה אחת אצל @*בננית*, שמוזמנת להעלות אותה,
ומנדלה שניה- אח שלי הקטן השתמש בה כמו מוצץ וכל צבעי המים נמרחו
ואין מצב שאני מעלה את מה שכתבתי.
בס"ד
קודם כל השיר המקורי והמהמם-
לא
למצוא מקום טוב בחברה
לתפוס זנב כיסא של שררה
לומר ברבים עוד אמרה
לדחף בעיתון קצה שורה
רע
כל דקה יקרה של שידור
לדחף עצמי לתוך שאון
בין ספרה לספרה
ואין לי על מה להשען
רק עליהן
נורא.
איננו רוצה לחיות בעולם
יהיה העולם הזה בי
לא דברי בין דברים
בתוך עולמי רק דברי דברים בתוך הדממה
מחוץ לזמן
רק אני
ואתה
אחד
והקטע תגובה-
לפעמים ברגעים של יחד בודד
אני בורחת לעולם אחר
מקום בו אין שעונים שמתקתקים את איחורי
בלי אוזניים שמבקרות את מילותיי
כשעיניים חוקרות אינן בסביבה
ואז אני יכולה בתוך הכלום
לשתוק את כל מה שלעולם לא אעז להגיד
ובין תקתוקים לא קיימים
להיות אני
מוזמן להפליא בתגובתי את כישורי הניהול שלך.
אז אם אני אעביר זה יהיה מוזר, כי התחלה שלה תראה לא קשןרה
מישי' מאפושו'נפתלי הדגזה חלק א' מתוך שיר שנקרא 'משירי הבן האובד'
פינג.שיר תגובה. (תוצר הסדנה המרתקת של הדג. הריעו!)
התבין?
אבין.
געגועיי שלי
משמאל,
מימין,
בכל נקודה בה גמגמת את חייך
כשלת וחיכית
שאבוא.
אבין
דווקא את אותה נקודה מדממת
בינות לגופך וליבך
היכן שאיש לא ידע לגעת.
אבין.
2 עלו לי לראש.
חברה שלי
ומרצה שלי
לא הצלחתי להסביר במילים מסודרות למה להן. נזרקתי מפירוש אחד לפירוש הפוך.
אז לא הקדשתי אותו.
אבל עכשיו, בכיתה, עם אותה מרצה ואותה חברה, אמרתי להן שכמעט הקדשתי להן שיר.
ואז גם עשיתי את זה. ושלחתי להן אותו
אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...
אז זה של שנינו...
"חטפו אותי" הוא לחש,
והזעקה נבלעה בתוך הרעש.
"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,
והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".
ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,
חשש ודאגה,
מה שלום הבן היקיר
שכבר שעות לא בא...
אז מתקשרים למשטרה
ולא מקבלים תשובה
וכך במשך ימים ארוכים,
אבל אולי ישנה עוד תקווה....
תקווה שהוא יחזור,
יחזור כמו גיבור,
שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...
ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...
והאחדות הזו של עם ישראל,
נותנת כוחות,
להתפלל
ולעבור את כל התלאות...
אז כשמגיעה המרה שבבשורות,
כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,
כשצועדים אחרי המיטות-
אין מילה,
רק תפילה,
בקשה לנחמה,
לחיבוק באהבה,
של אבא שבשמיים,
שנשאר איתנו עדיין
שממשיך להחזיק לנו את הידיים
ולא עוזב אותנו לעולם,
וגם כשלא הכל מושלם...
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
בְּכֹל עֶרֶב
בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ
מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,
בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר
הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.
בְּכָל עֶרֶב
תַּבִּיט מַטָּה
צוֹפָה עַל הָרְחוֹב
לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.
בְּגַב יָשָׁר
בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,
בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ
בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.
כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ
שׁוֹתֶקֶת כָּכָה
אֲנִי מַאֲמִין
שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד
שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.
בין הנשימות של העולם
בזווית המצלמה
יש נשמות גלמודות שהעולם טפח על פניהם
תקוות שהיו ונתלשו
חיים שנגדעו
רק כדי להותיר זיכרון עמום
היינו כאן
בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב
נשכשך במעיין רגליים יחפות,
נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,
מהר לפני שיתחילו השריפות.
כי אוטוטו תתחיל שוב העונה
פה ושם כבר התחילו להשחיר
הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה
עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.
אז בוא נצא, לטייל, בבקשה
ניקח תרכב כי ברגל מסוכן
לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!
(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)
השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים
האויב כבר מצית פה ושם שדות
כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,
כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.
אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,
אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣
ימח שם עראפתאני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.
אין דבר, עוד שנה או שנתיים
יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,
והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...
בינתיים הואדי שחור.
העצים שרופים, החיות נעלמו,
כאילו נכבה בו האור.
הכל נשרף, הקולות נדמו.
האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.
נשכשך רגליים במעיין שחור
כי לא נורא, ואין דבר,
מחר נדליק שוב את האור.
