אז זה כאב
לא חשבתי שזה יכאב כל כך
התקפלות
והשלמה שקטה
הידיעה הזאת זה מרגשת ומלהיבה
אך מצד שני שורפת את כל כולי.
אני לא מתכוונת להתנצל על היותי אני,
אך יש על כל כך הרבה דברים אחרים לבקש סליחה
ולפעמים, אני בוחרת ברע
בלהתכחש
בלברוח.
זה הזוי שאת המקומות הכי חשוכים שלי מכירים דמויות בלי פנים
במקום לסמוך על הקרובים
על האוהבים
בחרתי במקומות שסחטו עת שארית הכח
באנשים שרק דחקו אותי לקצה.
הרבה פעמים הייתי בטוחה שזהו, זה הסוף
אבל הייתי חייבת להשאר
אבל בפנים הכל התבלגן ונשרף
איבדתי את עצמי
הפכתי להיות בובת קרטון חסרת אישיות ונשמה
והגילוי החדש של הנשמה, של האישיות
מסקרן ומלהיב כל כך
אך גם מפחיד
שאחזור לאותם מקומות נמוכים.
הייתי במקומות הכי נמוכים.
ראיתי את הדברים הכי נוראים שיש
אמנם קמתי אך נשארו עדיין צלקות עמוקות חסרות מרפא.
ויש לי הכל
ולפעמים אני מאושרת,
אותם רגעים מלווים בשקר והתמכרות אליו.
אבל לפחות אני מאושרת באותם רגעים קטנים
מלאים ברגשות עד להתפוצץ.
והאהבה
לפעמים אני תוהה אם זה הגיוני הכמות הזאת
ואיך זה קורה.
אבל אני לא חוקרת, ולא מנתחת מוח
ואין לי תשובות
בעצם אף פעם לא יהיו לי
וגם לא להם, ולא לכם
העולם הזה הוא שאלה אחת גדולה
וצריך לקבל את זה,
שזה חלק מחיינו.
ןאנשים ימשיכו להתאכזב ממני
כי תמיד יש בי משו מאכזב
אם זה שאני לא יהיה פרופסורית מפורסמת או בעלת קריירה זוהרת
אבל אני יודעת שחוץ מההאכזבה יש חלק של אהבה.
כי אהבה זה הרגש הכי חזק שקיים, וגם הכי מסוכן
אך עם אהבה, עדיף לא לוותר לעולם.
ולא מסתדר לי כלום
ואני מבולבלת.
אבל אני יקום
מבטיחה.
ואולי אלך אבל אחזור.
תמיד.
השמיים הם הגבול,
מותר ליפול
אבל בסוף
לקום.
והשמש תאיר ותזרח.
ולא תמיד יהיה טוב,
אבל הסוף הסופי, האחרון
יהיה טוב
אני בטוחה.
ועכשיו,
אני קמה.