ואני לא מתביישת לומר- אני פוחדת!!! משותקת כמעט!!

אני גרה באחד מהיישובים בשומרון, ולא פעם זרקו אבנים על אחד מבני משפחתי, וגם לי יצא לפגוש פעמיים כבר זריקות אבנים מקרוב...

אני נוסעת מהבית לביצפר (אני לומדת בירושלים) ופוחדת בכבישים, אני חוזרת הביתה ומתפללת שכלום לא יקרה.

כשההורים נוסעים אני בקושי נרדמת עד שהם חוזרים.

אני מדמיינת דברים מפחידים, פוחדת ללכת בלי גז פלפל בירושלים (למרות שברור לי שגם אם ח"ו יקרה משהו אני לא אשתמש בו כי מתאים לי לאבד עשתונות), פוחדת לצאת מהבית לבד החל משעות מסויימות בלילה, אני חושדת בכל ערבי, עומדת רחוק בתחנות ולוידעת מה עוד!!

אני כמעט בת 15 והפחדים האלה לא עוזבים אותי מאז שמשפחת פוגל נרצחו. 

אני פוחדת לשתף אנשים שאני מכירה בדברים האלו כי אני פוחדת מהתגובה... 

הייתי חייבת לפרוק. תודה.

הרבה זמן לא הקפצתי פורום, מקווה שהתגעגעתם!

פתאום קלטתי משהו אדיר

בקטע לא כ"כ טוב

יש בי יכולת מדהימה להיטמע בין אנשים,לגלגל שיחה כיפית כאילו אנחנו חברים וותיקים,יכולת מדהימה להיטמע בחברה,להתאהב על הבריות. אני באמת מודה על היכולת הזאת לקדושבורכו באמת מרגישה שאוהבים אותי ולא סתם יענו בלי גאווה יש על מה.

אממה

פתאום אני קולטת פה מהפורומים,אני פה מאיזה גיל 14 ועכשיו אני זקנה מידיי ואשכרה התקופות הכי יפות שמילים התגלגלו ממני היה כשידעתי שיתנו לי פידבק על השיר הזה,בכללי,הלבוש היה משתנה בהתאם לסביבה,לא כי פיצול אישיות,כי זה מה שהכרתי כשי שיאהבו אותי. ניראלי. זה היה הקסם שלי,להתאים את עצמי לכל אחד ןךהיות כל אחד על מלא ולא מזייף. כלכך מלא שאיבדתי את עצמי בטירוף.

האם באמת אני העמוק שלי כ"כ חבוי ונסתר שאפילו אני לא מכירה אותו???

הדיבור שלי פה,זה כי אני מחכה דיבורים של אחרים. של ר

ושל ש שאני מתפעלת מהן בגלוי ובסתר. איפה אני? איפה אני מוציאה אותי לחוץ? איפה איבדתי אותי בדרך? איך זה קרה הצילו.

מחשבות חדשות שמעולם לא חשבתי הגיעו אליי

זה מלחיץ

זה כנראה משהו צריך להשתנות מהיסוד.

המקום הזה עושה לי זכרונות ומילים שצפות ועולות מתקופות הרבה פחות טובות.

וואו.

ככ הרבה זמן לא הייתי פה. ככ הרבה זמן טוב לי מאז שחזרנו הבייתה. שיש לנו בית. ורגןע לי בלב.

וואי אלוהים.

מחר אני צריכה להחזיר להם תשובה. וככה הרבה דברים מתערבלים לי במוח והופכים לי את הלב.

מפחדת לגלות שאני בוחרת כי חשוב לי מה שהוא יחשוב עליי. שאני רוצה להוכיח לו שאני באמת דוסית,אפילו שלא.

מפחדת לדעת שאני בוחרת כי היא דחפה אותי לבדוק שם,כי היא ככ מאושרת אם אסגור.

מפחדת להבין שהגעתי לשלב האמיתי,שהבחירה היא קריטית והיא מנתבת לי את החיים.

שכל רגע העתיד מונח לי מול העיניים.

הבית שאקים. האיש שאעמוד לצידו החופה. החינוך שאאמין בו

לרגע עולה בי גועל. לרגע עולה בעתה. לרגע חום ונעימות עוטף אותי.

ומתי זה הרגש הנכון???

איך יודעים להגיד כן. כן זה המקום שלי שנה הבאה. אני לא אבטל אתכם כמו שנה. כן. אני אשים חצאיות שנתיים. אפילו שכבר שלוש שנים אני עם מכנסיים. אפילו שרק לאחרונה חזרתי לשמור שבת וכל שבת היא מלחמה מטורפת.

עעעאעאיייי השם

תן בי כוח

בבקשה

כואב לי הלב בעוצמה של זיעזוע עמוק ממה שהעיניים שלי ראו ושהאזניים שלי שמעו.

(אין כולם מתים כאן. היא מתה. שוטרת מתה. מת הוא מת. כולם מתים.

יש כאן מישהו עם סימן חיים?

מישהו?

סימן חיים?

בבקשה???)

נובה.

והכל בצבע של הלב

יותר אנלא חושבת פעמיים

רוקדת מתוך הכאב

חיכיתי שמישהו יראה אותי

ישאל

את בסדר? הכל טוב אצלך?

שעה אני יושבת כאן אף אחד לא שאל

ופתאום היא שאלה

וחברה שלה עם הכלב דאגה לי.

ומה אם הייתי אומרת שלא?

שהכל לא בסדר?

שאין לי בית,שאני מתפרקת,שבעלה של שיראל פצוע קשה,שכל היום מתים חיילים על ימין ועל שמאל,שאני מאבדת שפיות במלחמה הזאת.

היא הייתה נשארת לשמוע? להקשיב ללב? לחבק אותו?

ותראי כי טוב.

כי יש טוב

ואת טוב

והעולם בטוב

חשוף. זרוע קדשך. וקרב קץ הישועה.

נקום. נקמת. דם. עבדך.

מאומה הרשעה.