אי אפשר לחיות במתח נפשי כזה, אז ב"ה שאנחנו בנויים בדרך שמאפשרת לנו להמשיך בשגרה וחיים נורמליים.

חשוב לראות איפה אפשר להועיל ולהוסיף טוב,

אבל לשבת לבכות כל היום לא יעזור.

חייבים להמשיך את החיים, כמו שאומרים..

בשורות טובות בעה"י.

טבע הנפש זה שלא מתרגשים מדברים רגילים,
וממילא אם פיגועים נהיים רגילים אצלנו אז כבר לא מתרגשים מהם, ועוברים איתם לסדר היום.

לעניות דעתי אסור להשלים עם זה, לא לת לרגשות שלנו על יהודים שנפגעים לכהות,
אלב כמו שבננית אמרה, באיזון הנכון, להמשיך בחיים הרגילים,
כי להפסיק אותם ולבכות כל היום ממש לא עוזר, ההיפך.

(זה קצת דומה לתפילה)

אני רואה סירטי זיכרון וכל מיני כאלה להנאתי, זה כבר לא מעציב אותי, גם בשלושת הנערים כשכולם בערך בכו אני לא....

תכלס, להתמוטט מכל פיגוע זה לא מציאותי.. אבל לחשוב על המשפחה משקבלת עכשיו הודעה על המצב של הבן שלהם בדרך כלל עושה איזה צמרמורת או משו (כשרואים פתאום את כל מי שקשור אלייך..).. לא משאיר אדישים.. תגידי פרק תהילים בשיא הכוונה שאת מסוגלת ותקווי באמת שזה יפסק.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....