למרות שיש לי משקפיים.
-בינתיים הדבקים חזרו למקום. עד למפולת הבאה.
ואתמול אביגיל (@הנסיך הקטן.) אמרה לי משפט חשוב:
"השמש היא אותה שמש, אבל כל אחד רואה אותה דרך פיסת שמים אחרת"
וזה הזוי, שאנחנו מסתכלים דרך פיסת השמים שלנו,
המנוקדת עננים חולפים, הצבועה בצבעים מסויימים, הקודרת או הבהירה,
מביטים דרכה על משו או מישו ובטוחים שאנו רואים את התמונה השלמה.
אבל אנחנו לא. כ"כ לא.
נכוןנכון
כל כך נכון.
וואו. מדהים המשפט הזה.
תודה.
ואז תוכלי להיזכר בזה כל פעם שתבואי אליי. ואז תבואי אליי הרבה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
