אחת מהן
שעצלנות והזנחה הן השורש של הרבה דברים רעים.
צריך לקלוט את העצלנות כשהיא קטנה, לתקוף אותה ולא לאפשר לה לגדול.
אין בזה שום חידוש או חוכמה. אבל פתאום הרגשתי את זה כמו כאפה.
אאוץ'.
אחת מהן
שעצלנות והזנחה הן השורש של הרבה דברים רעים.
צריך לקלוט את העצלנות כשהיא קטנה, לתקוף אותה ולא לאפשר לה לגדול.
אין בזה שום חידוש או חוכמה. אבל פתאום הרגשתי את זה כמו כאפה.
אאוץ'.
בס"ד
אני דווקא חושבת תקופה ארוכה שרוב חטאי האדם והפגמים שבו נובעים מגאווה
*בננית*כשזה גם וגם אז בכלל קטסטרופה (
)
נראה לי גם שיש ביניהן קשר
אבל אני לא יודעת להסביר אותו
בראייה שלי,
ענווים הם אנשים מלאי שמחה ומרץ לעשות טוב
עצלנים הם מיואשים וכבדים
עוד תובנות?
אני תמיד שוכחת אותן אחרי דקה
("כנראה שזה לא היה מספיק חשוב"
)
המ
נכון יש את המשחק של המכוניות? (הזה שצריך להוציא את האדומה)
אז פתאום חשבתי על זה
שזה קצת כמו בחיים
לפעמים צריך ללמוד לקחת צעד אחורה
וזה בדיוק המסלול ש-ה' רוצה
או לקבל את הפרסה שנכפית עלינו באהבה
ולהבין שלא הכל מושלם.
זה כ"כ קשה לפרפקציוניסטים כמוני
אבל אני קצת מתחילה להשתחרר מזה. הידד.
ודווקא בגלל שקצת נשברתי השבת ולא היה לי מצב רוח
פתאום שמתי לב שאני ממש מתאמצת בתקופה האחרונה לא לכעוס
אני באמת משתדלת להיות מודעת לעצמי
(כעס נגיד זה הרבה פעמים הזנחה. זאת הבחירה הקלה 
במקום לאפשר לכאוב - מדחיקים. ואז הדרך לכעס קצרצרה)
אפילו שהייתה נסיגה
השתדלתי לפחות להכיר בה
והלכתי והתעצבנתי לבד.
שלפחות לא יפגעו ממני
גם זה משהו
ואפילו אחרי זה יצא מזה טוב.
נראה לי שהצלחתי למצוא עם אמא את שורש הבעיה.
ותובנה שרק מתחזקת בי יותר ויותר
(היא לא בדיוק שלי
שמעתי אותה בשיעור של הרב יואב מלכא)
שמעשים שמבטאים את הכוח המוסרי שבאדם
גורמים לתוספת רצון ומוטיבציה חיובית
וההפך
כל דיבור שלילי, כעס, גאווה, עצלנות, מחלישים כ"כ
וזו עוד תובנה שהערך שלה הוא ההפנמה הנפשית
לא הידיעה השכלית
אז דווקא
היה טוב.
חפרתי
אבל סידרתי לעצמי
אחרי כל תובנה נזכרתי בעוד אחת 
בס"ד
ממש נהנתי לקרוא מה שאמרת
א. כל התכונות הטובות באדם אחד והפוך?
ועדיין לא הצלחתי להבין אילו תכונות רעות מולידה עצלנות
ב. גאוני גאוני גאוני
(ומזכיר לי קצת את תובנת הנדנדה שלי)
ג. כל הכבוד 
ד. אפשר שקצת תפרטי ואבין?
אני מאוד מזדהה עם האמירה שגאווה היא עיקר הבעיות שלנו
איפשהו נכנסת גם עצלות
לא יודעת לדייק אם זה טריגר, תוצאה מתבקשת או סתם עוד שמן למדורה
אני בעיקר מדברת על עצלות רוחנית
למרות שגם הפיזית היא רעה מאוד
בכל מלחמה פנימית שבה אנחנו נכנעים לצדדים הנמוכים
בסופו של דבר זו כניעה לעצלות
כי הדרך היותר קשה זה להתגבר ולהילחם
עצלות זאת רפיסות
או למשל כשמתווכחים -
הכי קל זה לדבר בתוקפנות ולהנמיך את השני.
למצוא בו את הצודק והנכון, ובמקביל לחלוק בצורה מכבדת
זה פי אלף יותר קשה
מה זו תובנת הנדנדה? 
תודה 
ואני ממש מרגישה שכל פעם שאני מדברת משהו רע
משהו בחוסן הנפשי שלי נסדק.
מספיק שהגבתי בצורה צינית (אפילו על משהו שבאמת יש בו חיסרון, וק"ו כשלא)
כבר אני מרגישה שהרצון לטוב נחלש
וכשאני מדברת טוב אני מחזקת את האמון בעצמי וזה גורם לעוד מוטיבציה חיובית.
*בננית*אחרונהנכון, אבל זה גובה מחיר
משהו בפנים מתלכלך ![]()
אני חושבת, שגאווה היא שורש הרע. ברע שיש בנו גאווה אנחנו פגומים.
ועצלות, זה פשוט דרך שמובילה לרע.
יענט, עצלנות זה לא מרוע. זה מעצלות
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)