בו.
לא שלום
אני מכחישה שוב
זה לא טוב אני יודעת
רק שאנלא בטוחה שאני מכחישה
רצונות זה דבר כלכך מבלבל
אני מתגעגעת מהר מדי,
וגם גאה מדי לומר את זה,
ובכלל אני לא יודעת מה קורה לא אצלי, כלומר, שם
איפוק שלומות
אני משתפרת
משתפרת, שפר, טו ימפרוב והטיות
אפילו לא מעקמת אף. אפילו!
לא אומרת אומרת מילה על פ.נ.י.***, והבנות הללו
ומתעלמת ממשפטים שעדיףלאלשמוע אותם
ומשתדלת כלכך
מתנשאת. אר
האמת מגעיל מצדי
קובץ חברות סביבותי, מוזר
אני מאגדת נדירים, למה נדירים? כי הם איתי
המשך יבוא
מומולדת שלוש ימים רצוף!|משתאה|
אנשים פשוט לא מפסיקים להיוולד
אני מגשימה לעצמי חלומות, וחבל שכך,
צונזר
חבל גם שעד שיש לי עפרונות אנלא יודעת להשתמש בהם
איך אני אמשיך להיות שורדת ללא מכשיר ההאזנה האהוב עליי? |דומע|
אופ
עצלנות מולדת כבר אמרנו?
*עזרתי היום למישהו שהוא לא אני
**ההשפעה שלי על אנשים היא לא המניע לקשר שלי איתם
היא סוגשל תוצאה טבעית
(ואני חייבת כבר כבר ללמוד איתה!
פופ פופ פופ
)
***ואולי בעצם אני לא רוצה להציק
זה הכל
כן?
כן
וגם
אני שונאת אנשים שחשים מעצמם
בעע
את חכמה
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
