"תיפח רוחם של מחשבי קיצים"

(לא זוכר את המקור)

מעניין יותר לשמוע תגובות של אלו שהאמינו.

א. שימי לב שלא הבעתי את דעתי.

ב. אפילו בהניח שכן, אדרבה אני טוען שיכל לבוא גם בט' בטבת, או אפילו בח' ואולי גם בז' וכן הלאה. ממש כמותך...

כאשר אדם מאמין שהמשיח בטוח יגיע בתאריך X ותולה בזה את אמונתו, הוא עלול לחטוף משבר קשה אם המשיח לא בא בתאריך הזה וזה יכול אף להוביל לפריקת עול מצוות ואיבוד האמונה.
לא סתם חז"ל השתמשו בביטוי "תיפח רוחם", זו ממש קללה. עד כדי כך זה חמור.
יש הבדל ע-נ-ק-י בין להאמין בכל יום שהמשיח יבוא לבין להאמין בתאריך מסוים שהמשיח בטוח יגיע בו ולתלות בזה את האמונה.
אנחנו צריכים כל יום להאמין שהמשיח יבוא, בלי שום קשר לתאריך ספציפי. היום המשיח יכול לבוא בדיוק כמו שהוא יכל לבוא אתמול לו היינו ראויים וכמו שהוא יכול לבוא מחר אם ח"ו לא נהיה ראויים היום. אין תאריך מיוחד למשיח, כל יום הוא יכול לבוא, וזאת בדיוק הכוונה של "אחכה לו בכל יום שיבוא", בכל יום - לא משנה התאריך כלל.

א. כמו שכבר ציינו כאן- חייבת להיות האמונה שהוא יכול לבוא בכל יום. זה לא רק מהרמבם אלא ממקורות  נוספים. (לדוגמא: "היום אם בקולו תשמעו"). 

ב. לחכות- כן חובה בכל יום. גם לשון הרמב"ם היא "אחכה לו" וגם בתפילה מבקשים 3 פעמים כל יום "מהרה","תחזינה עינינו" ועוד. וזה לא כל כך מסתדר עם עוד 200 שנה כדבריך. לא מבקשים מה'- אנא בבקשה שזה יהיה מהר ואשזכה לראות את זה בעיני אבל זה לא קריטי לי גם אם זה יהיה עוד מאה שנה. 

אני גם לא בעד חישובי הקיצים וקביעת תאריך ספציפי. בעצם, חז"ל הם שהתנגדו. 

אבל הציפייה לא צריכה להיות תלויה בזה. אני מחכה בגלל כל הסיבות שבשבילם אנחנו רוצים גאולה. ובגלל שאני יודעת שזה יכול לקרות היום אז הציפייה גוברת. 

הרמב"ם אומר שמי שלא מחכה לביאתו הוא כופר. אדם שמחכה למשהו, לא רוצה אותו עוד 200 שנה. 

מעבר לכך זה אכן עניין של שיטות ותפיסות עולם שונות.

אתה לא מבקש "מהרה תצמיח"?

או "תחזינה עינינו"?

או שאתה בעיקרון לא מתכוון למילים שאתה אומר?

כי אם אלו מילים שיהודי חייב להגיד, לכאורה הוא חייב גם להתכוון אליהם...

מראש הסכמתי איתך שאין בזה כפירה.

הכנסת דיון נוסף- איך מקרבים את הגאולה ואיך היא תבוא... זה לא נוגע לא לשאלה אם האמונה הזו הכרחית ולא לשאלת הציפייה.

 אנחנו יכולים שנינו לצפות לה כל יום ולסבור שהיא תבוא בדרך שונה ולעשות דברים שונים לקרבה.

מה שהיה חשוב לי להדגיש זה שבשונה מהאמונה, הציפייה בכל יום היא כן חובה. אחרת זה לא היה משולב כך בנוסח התפילה.

אתה לא מתכוון בתפילה בכל יום. גם לי יש הרבה מה לשפר בעניין.

אבל העובדה שהמילים נמצאות בפנים מעידה שלאנשי כנסת הגדולה או לכל חכמי ישראל בכל הדורות שהיה להם חלק בקביעת נוסחאות התפילה היה ברור שזה חלק בלתי נפרד מבקשת צרכיו של היהודי ושכל יהודי אמור לבקש זאת בכל יום. ולבקש שזה יקרה מהר.

אם אנחנו לא מושלמים, זה לא אומר שזה לא מה שצריך.

עזוב אותך פסיקים ברמב"ם. לא יודעת מי העתיק וכו'...

שאלתי על תפילת שמונה עשרה.

(נראה לי שזה קודם לרמב"ם... גם כרונולגית וגם ברמת החיוב / תוקף)

לא כתוב לצפות באטרף. הם לא הכירו את המילים האלו.

אבל מבקשים על זה 3 פעמים ביום. ובכל תפילה מספר פעמים. כמה פעמים זה יוצא ביום?

 ומבקשים שזה יהיה מהר. "מהרה תצמיח"

איך זה עובד?

ה', בבקשה שזה יקרה מהר, ואני מבקש עוד פעם שזה יקרה מהר. לא יודע אם אתה זוכר מהצהריים, אז אני מבקש שוב שזה יקרה מהר. אבל אתה יודע מה אלוקים, לא דחוף לי מהר מהר..?

אם מבחינת הציפייה אנחנו מסכימים, אז נחה דעתי

שהולכים בה אחר הרוב?

אם המציאות מורה שרוב הסיכויים שלא יבוא, מדוע הספק מוכרע לחומרא?

לא אני קבעתי את זה.

מה שאני יודע זה שאם אדם מעריך שהמשיח לא יבוא היום זו לא כפירה בניגוד למה שיהודים מסוימים חושבים.

בגמ' (עירובין מג.) נאמר שאדם שאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא, אסור לשתות בכל ימות החול, שמא היום יבוא. וכן נפסק ע"י הרמב"ם (פ"ד מנזירות הי"א).

לכן, אכן צריך להאמין שבכל יום הוא יכול לבוא, אך אין צורך להאמין שבכל יום הוא יבוא.

ההבדל בין השניים מתבטא בתגובה כאשר עובר היום ולא בא - האם אני רק מתאכזב או מתבדה.

האמונה באפשרות הפיכתי לדלעת היא לא מעיקרי האמונה, והאמונה המשיחית - כן.

זאת ועוד, ללא קשר ללוח הזמנים, הפיכתי לדלעת היא לא אפשרות מובטחת לעומת החזון המשיחי.

הבהרה - הדלעת שורבבה לדיון טרם העריכה של אריק ולא בעקבות יום איד כזה או אחר.

אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

אנחנו מאמינים. ואם היינו מאמינים, מאמינים?

נשמע כמו ביטוי נוצרי, לא ברור לי איך זה נכנס לתוך התגובה שלך.

בהקשר למה שיעקב אומר לבניו האספו והגידה לכם... שיש אומרים שמה שנאמר תיפח רוחם וכו' היה שייך בעבר אבל לא כיום..

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל