יש והיא עוצרת נשימה.
מחכה לאדמומיות הלחיים, הכחלת הצוואר, הפנים.
יש והיא משפשפת ידיה
בפרק חד.
מחכה לסחף.
אני רואה אותה, אני יודע,
אני
לא יודע,
אני צריך להחזיק אותה, את הידיים, כשהיא בוכה בפנים, אני צריך לזלף רגשות בחלל, שלא תפתח עצמה בניסיון ליפול.
אני צריך להזריק לה כאב כשהיא שמחה, שמחה כשהיא כואבת, כל רגש רנדומלי אחר.
אני מתפתה לעיתים להזריק לה אהבה, הסוג המסוים הזה, הפסקתי כי כשפגה ההשפעה היא נופלת עמוק משאפשר לתאר.
יש והמבט שלה מזכיר לי את הזמנים הרחוקים ההם, יש והמבט שלה רוצה אותי לשחרר, אני לא
יכול.
אני לא יכול, אני מתחנן, אני לא יכול לא יכול לא יכול, אני מצטער כל כך, אני לא יכול לתת לה ללכת;
לתת לה לעצור את הנשימה, לחכות לאדמומיות הלחיים, לכחילות הצוואר והפנים, לתת לה לשפשף ידיה בפרק החד.
לחכות לסחף.
