נמאס לי להתווכח עם דתיים לאומיים.

מעולם לא נשאלתי שאלות שהיה בהם משו כדי שאני יצטרך לחשוב על תשובה יותר מעשר דקות.

שאלתי שאלות פשוטות, שמעולם לא קיבלתי עליהן תשובות שהייתי צריך יותר מעשר דקות כדי לפרוך אותן.

אטומים לשמוע, זורקים סיסמאות, הולכים כמו עדר, והרועה לא נותן סיבות לאן הוא מוביל.

אז באופן רשמי אני מפסיק להתווכח על ענייני מדינה וערבים.

מי שרוצה לברר את האמת, מוזמן לאישי בשמחה.

(סליחה בנות, אבל איתכן לא אדון, גם אם תרצו לשמוע את האמת...)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול