אפשר לנסות ללמד את הטכניקה - להניף רגליים כשנדנדה בתנועה קדימה, לקפל רגליים, להכניס את הבטן ולהישען קדימה כשהנדנדה בתנועה אחורה.

יש ילדים שזה בא להם בטבעי ויש שצריכים עצות וחיזוק .

אצלנו זה קורה בערך בגיל 4-5-6 תלוי בכישרון האתלטי.

את הגדול היינו צריכים ממש ללמד בגיל 6 בערך והבת בגיל 3 וקצת כבר התנדנדה לבד.נראה לי גם שזה קשור לכמה הילד נחשף למתקן כי בת היה בגן נדנדה לבן לא היה.אז יכול להיות שזה קשור. 

אני חושבת שגם כשאנחנו מנדנדים - יש דרכים שתומכות בלמידה ודרכים שמטשטשות אותה (אפילו שזו לא למידה שכלית גלויה לעין, יש איזו הפנמה של חוקי פיזיקה שבזכותה מתפתחת היכולת להתנדנד לבד).

אם אני אעמוד ואטלטל את החבלים שהנדנדה תלויה עליהם בצורה מונוטונית קדימה ואחורה - זה לא במיוחד מעודד למידה.

אבל אם אני אתן דחיפה חזקה, אתן לילד לעוף קדימה, ואחר כך לחוות את ההיחלשות של התנופה במשך כמה דקות עד שהוא מבקש עוד נדנוד - לעניות דעתי זה עוזר לקלוט ולהפנים את כללי המשחק. זה גם נותן לו מרווח זמן לראות אם תנועות אקראיות שהוא עושה משנות את הקצב. אלו בדיקות שילדים מפעילים באופן עצמאי, בלי הכוונה ולרוב גם בלי מודעוּת גלויה לכך שהם בודקים ולומדים.

ועוד - נראה לי שאם אני הודפת את הילד עצמו, והוא מרגיש את המגע הדוחף של הידיים שלי - הוא קולט את הקטע יותר משהיה קולט אם הייתי הודפת את הנדנדה בלי לגעת בו.

ונקודה אחרונה - מודל לחיקוי. זה מצוין שהנדנדות לרוב מרוכזות ביחד. אם אין עוד ילדים שמתנדנדים בנדנדות שליד, מותר גם להורה להתרווח על אחת הנדנדות בין דחיפה לדחיפה נראה לי שרוב המבוגרים בסתר לבם עוד אוהבים להתנדנד...

ועוד למצוא תשובות?!

מסירה את הכובע (אולי הילדים שלי יפנימו מהסרת הכובע איזה חוק ניוטון או משהו, אז בכלל הרווחתי...).

זה מדהים. את מזכירה לי שכילדה הרבה יותר אהבתי נדנוד באמצעות דחיפה מאשר טלטול החבלים. (אגב, לא חבלים. שרשראות..).

מה כן... בלק-אאוט .

מילא. כבר אי-אפשר לערוך.

ולגבי דפוסי למידה של ילדים - סתם כי זה הג'וק שלי. כל אחת מבינה במשהו. שמעתי שיש אפילו כאלה שמבינות בבישול, ואשכרה יודעות מה הכוונה כשכתוב להן במתכון 'לפי הטעם' 

הסקרנות וההתנסות של הילד. (בטח התכוונת יותר למילים האלו, נכון?).

במחשבה שניה: האמת שאני מקדישה לזה הרבה מחשבה, ונדמה לי שבזכות זה גם מצליחה בזה יותר . כמובן לא מגיעה לקרסולייך, אבל מחכימה ממך..

זו עוד הוכחה כמה חשובים הרגעים השקטים האלה, של צפייה באחרים.

הם לא "לא עושים כלום" בזמן שהם עומדים במבט בוהה. הם עושים המון!!

רק שהוא קטן אז הוא לא מצליח באמת בנדנדה אמיתית... אבל את התנועה הוא עושה (לא עם הרגליים כמו הגדולים, אבל מניע את הגב קדימה ואחורה כדי שתהיה תנופה בנדנדה).

בכסא נדנדה (כזה כמו של סבתות) הוא יודע ומצליח.

לא לימדנו אותו הוא ידע את זה לבד... פלא הבריאה

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות