הקדמה: הבת שלי (5.5) חירשת, עם שתלים קוכליארים, ובגלל זה נמצאת בגן רגיל של המועצה, ולא בגנים של הקהילה. סביב יום העצמאות ניסינו לשכנע אותה לרדת מעניין הדגל, ובמקום זה דחפנו לה את הדגל הסגול של "ה' הוא המלך"

היום פתחנו אטלס אנציקלופדי של העולם, וראינו כל מיני דגלים של מדינות. לפתע הגענו לדף של ישראל. הבת שלי מיד צועקת בשמחה: "הנה הדגל שלנו!". אבל אחרי שניה מתקנת: "אבל אנחנו לא אוהבים את הדגל הזה. אנחנו אוהבים את הדגל הסגול." ואחרי עוד כמה שניות: "אבא, נכון למדינת ישראל יש שני דגלים?". אני: "איזה?". היא: "הדגל עם המגן דוד והדגל הסגול"...

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול