לפעמים יש לי הרגשה שבתור ציבור דתי לאומי אנחנו הרבה פעמים עם הראש למעלה מידי..
יותר מידי עושים מעצמנו ברמה כזו שכולם צריכים ללמוד מאיתנו ואנו לא יכולים ללמוד משום ציבור..
לדוג'-
החרדים צריכים ללמוד מאיתנו מהי עבודה
החילונים צריכים ללמוד מאיתנו מהי תורה
והשמאל צריך ללמוד מאיתנו מה זה ארץ ישראל
והמסורתיים צריכים ללמוד מאיתנו מה זה לשמור תרי"ג מצוות
האם אני צודק?? האם אנחנו לא מתנשאים מידי??
מוזמנים להביע דעתכם!
אני חושבת שזה תלוי בחינוך שקיבלת בבית- אם הרגילו אותך תמיד לראות איך אתה בסדר ואחרים לא- אז המצב שתיארת נכון..
אותי חינכו כך שבכל ציבור אני ב"ה יכולה למצוא הרבה דברים טובים, זה לא אומר שאני מסכימה עם הכל ושכל דבר מוצא חן בעייני אבל זה ככה גם בציבור שלנו, הדתיים לאומיים, יש הרבה מאד דברים שהם כלל לא מושלמים ובטח שלא יותר טובים מאחרים..
אני מכירה כמה רבנים, לומדת אצל כמה וגם הרבנים שיש דיבור סביבם בבית- מכבדים ויודעים להעריך יופי את הצדדים הטובים בכל ציבור..
אולי תבדוק מי הרבנים שאתה מתחבר אליהם(- לא בטוחה איך לתאר יחס לרבנים ודבריהם...מקווה שהבנת את הרעיון...)
~א.ליש בזה משהו, אבל צריך להבין שזה מגיע על גבי רגשי נחיתות של שנים.
מה לעשות, מרוב הישיבות הציוניות לא ייצא ספר שיתקרב ל'חידושי רבי נחום' (שהוא מומלץ בחום..!!!).
ומה לעשות, את המילה שלום כבר לקחו לנו ועוותו לנו...
ומה לעשות, הרבה מהציבור התברגנו ודואגים בעיקר לעצמם, בגרעין, בעיר או ביישוב...
אבל, נעשה כאן ניסיון נפלא להכיל את האמיתות שיש אצל כולם,
ומה לעשות, החיקוי לא יכול להיות פנימי אלא רק של חיצוניות התופעות שאצלם.
א"א להישאר רק ב'חידושי רבי נחום' או להבדיל רק ב'הגשמה עצמית',
כשהמטרה הסופית שלך היא גאולת העולם והעם.
לכן, לאחר שלמדנו מהקבוצות השונות על תנועות חיצוניות טובות שיש בהן,
צריכים אנו להעמיק ולנסות להוציא פעולות דומות ממניעים אחרים לגמרי.
יש המון נפילות בדרך, ויש לי הרבה ביקורת על הרבה ניסיונות שנעשים בציבור הד"ל,
אבל הכיוון בגדול הוא די חיובי.
אני יודע מה אומרים הרבנים בישיבות בהן למדתי.
חלקם עם אוריינטציה חרדית, וחלקם ממש לא מתנשאים...
לכן אמרתי רוב, ולא דברתי על מרכז, הר המור ודומותיהן.
(גם לרב מרדכי שליט"א יש ספרים שעזרו לי לא פעם... מקווה שיוציאו עוד)
בינינו, הבעיה ידועה ומוכרת, והשינוי צריך להיות מהותי.
אין לי רעיון, רק בדלי מחשבות לניסיונות.
יש המון שמתקדמים לשם, ולדעתי הרב מרדכי הכי משכנע...
נראה לי אמורים להתחיל בר' נחום, להמשיך בר' מרדכי, ולסיים איפה שהוא בכתבי האר"י, אבל עוד חזון למועד...
בתיכון ממש היה נמאס לי מכל הציבורים, והכל היה נראה לי שקר.
היה נמאס לי מהחפיף והלייט (זה מה שהכרתי...), אבל היה לי ברור ש'אין לך קץ מגולה מזה'.
בצר לי, החלטתי ללמוד מכל ציבור את הטוב שבו, להקפיד על ההלכה ולהאמין בשוב ד' ציון בעת הזאת.
אכן, השתדלתי לברר, להעמיק, וללמוד מכל אדם, ונשארתי עם כיפה סרוגה ממש לא מרצוני...
אח"כ הגעתי לישיבה בה למדתי, וגיליתי שיש בה אנשים שאני יכול להזדהות איתם.
ועדיין, עברתי תהליך משמעותי הרבה יותר מרבים מחבריי בדרך אל האמת, להבנתי...
אני ממש לא מרגיש מחוייב לנורמה כי היא 'ציונית דתית'.
אותי מחייב 'רצון הקב"ה', בין אם הוא דתי לאומי, ובין אם לא...
רמה דתית מושפעת ישירות מאידיאולוגיה, בעיקר בציבור הד"ל
[בעיקר אצל אלה עם האופי האשכנזי, ע"ע הרב שרקי בלינק, ואכמ"ל].
כמה 'לייטים' מוכנים לדבר על בית המקדש, סנהדרין, גאולה, משיח, נבואה?
כמה 'לייטים' זוכרים שיש לנו מצווה ליישב את כל א"י, ולא מסתפקים בלהתרפק על השלש שנים שהם עשו?
איזו תרבות מחיה את אותם לייטים? שלמה ארצי (המהרש"א..?), או שמא אריק קלפטון? [הם נפלאים, שלא יובן אחרת...]
אין לי שום דבר עם כל זה. אלה לא הערכים שלי, וזו לא התרבות שלי, גם אם יצא לי להכיר אותה.
"חבר אני לכל אשר יראוך", יהיה אשר יהיה, יהיה צבע כיפתו אשר יהיה.
ומי שלא ירא - משתדל, אם יש ביכלתי, להחזירו למוטב, לאביו שבשמיים.
לא באתי לחלוק עלייך, אלא להזדהות עם הבחור.
השייכות היחידית שלי לציבור הזה היא לצורך שידוכים.
כשנסיים עם זה סופית בע"ה - אפטר מהצורך להגדיר את עצמי ציבורית,
ויפה שעה אחת קודם...
ועדיין חבריי ואני נמצאים בדיוק במקום הזה.
להערות שיש בהם הוצאת שם רע ולשון הרע על רבים אני לא מתייחס.
שאחרים יטפלו בזה...
אני מכיר שירים כאלה כי קצת לא הייתי בבועה, ולא שומע בכוונת תחילה.
אם שאלת, אני עסוק במשך היום בלימוד תורה,
ומדי פעם בהרבצת תורה לחבר'ה צעירים, קצת.
לא כל היום אני מדבר עם אנשים על משיח וגאולה,
ומימי לא עלייתי להר הבית, למרות שיש לי תאווה עזה לכך.
אבל כשאומרים בסוף כל סעודה (כשיש תחנון) על נהרות בכוונה,
זה די מספיק לבטא את כל רחשי הלב הקשים האלה.
מי שלא חוגג ביום העצמאות - חווה את המציאות באופן חלקי,
אך גם מי שלא בוכה בחצות - חווה את המציאות באופן חלקי...
ביהדות העניין הוא שיש כמה דרכים להתקרב לה' יתברך.
וכל אחד לפי תכונותיו ושורש נשמתו נמשך לדרך מסויימת או בפרט למצווה מסויימת להשקיע בה יותר.
לכן יכול להיות כמה דרכים וכולם צודקים.
זה כמו המשל הידוע שיש כמה חילות בצבא... אז אחד הולך לגולני והשני הלך להיות טייס
יעלה על הדעת שאחד מהם יטען כנגד השני שהוא טועה?!
צריך את שניהם...כל אחד משלים את השני
אבל אם הם יתחילו לריב... הלך הצבא
מה עם כף זכות על השני? שכוונתו לשמים... ואולי גם לו יש טענות חזקות לשיטתו
גם במחלוקת שהייתה בין בית הלל לבית שמאי לגבי יבום...
כל אחד לפי השני ביטל מצווה... ואף על פי כן הם לא נמנעו לקחת נשים אחד מהשני וחיו ביחד באהבה.
ואדרבא..
בית הלל כשהיו מלמדים את המחלוקות שבניהם היו מקדימים ללמד את שיטת בית שמאי ואח"כ מלמדים את השיטה של עצמם
זה כל העניין של מחלוקת לשם שמים...
אבל כשמתחילים לחשוב שכולם טועים ואני צודק זה בעיה...
הדיון היה האם לא צריך ללמוד מאחרים... והתשובה היה כן בהחלט!!
גם אם מישהו טועה -לשיטתך - עדיין יש מה ללמוד ממנו...
אפילו האדם שהכי צודק יש לו מה ללמוד מאחרים...בכל אדם יש משהו שהוא טוב בו.
אחד יש לו לב טוב.. אוהב לעזור
השני חזק בלימוד תורה...
השלישי בתפילה הוא נותן את הנשמה..
את למה להסתכל על הטעות ולא על היתרון?
משה רבינו שהיה הכי צדיק (והכי צודק) היה עניו מכל האדם.. ולמה?
כי הוא תמיד אמר לעצמו..
"מי יודע.. אולי אם עם ישראל היו יודעים את מה שאני יודע, היו צדיקים הרבה יותר ממני...
הולם במיוחד, שבגלל שאנחנו חושבים שאנחנו צודקים- ישר מכים על חטא של חוסר קבלת האחר, חוסר הערכה וכולי. ובכלל אפשר לחשוב שאתה הצודק ובכ''ז לכבד ולהעריך)
מבקש אמונהצריכים גם ללמוד מאיתנו מהי דמוקרטיה, מה זה להיות אזרח טוב,
מהן זכויות אדם.
ולכן - לא יתכן שנהיה פחות נאמנים מכל השאר לכל אותם הערכים.
היוצא מזה, הוא שבהרבה פעמים, המגזר כמגזר מוותר על ערכיו העצמיים
במטרה להוכיח שהוא מצטיין גם בערכיו של הזולת.
הרי איש לא ישפוט אותו על הנאמנות לערכיו העצמיים מלבד "קיצוניים במחנהו".
),כל טבעת חיצונית מכנה את הפנימית "הקיצונים במחנהו"
או "עשבים שוטים" או "תופעות שוליות ולא מייצגות"
)אבל לפעמים מאבקים של יחידים שהקדישו חייהם למען הארץ
פשוט לא זוכים לגיבוי נרחב בקרב רוב הציבור הדתי
זאת מטעמי ממלכתיות והצדקת השלטון, כשלרוב הממלכתיות הזו
נובעת מאידיאולוגיה דמוקרטית ולא בהכרח יהודית
)הולם במיוחדמוטיבציהאחרונה
שאלה שכנראה השתרשה בעקבות דתיות אחרות )היא קיימת גם בחו"ל.
שם הרפובליקנים שונאים את הדמוקרטיים ומתנשאים עליהם בכל דרך אפשרית.
אפשר ללמוד מכל בנ"א (גם מהגויים אבל זו כבר סוגיה בפני עצמה).
במקום להגיד מה הם יכולים ללמוד מאיתנו ניתן להסתכל על מה שיש לנו ללמוד מהם.
(זה לא סותר את החסרונות שלהם. זו פשוט דרך הסתכלות שונה על המציאות).
לענ"ד זה לא קשור לציבור אלא יותר נתון לבחירה אינדוודואלית של כל אחד.
יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )
שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!
חודש טוב!
לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.
כותבת בלשון נקבה, מיועד לכולם כמובן.
1. האם את מרגישה שהחברה החרדית מייצגת את היהדות כפי שאת מאמינה בה?
2. האם את מרגישה שיש סתירה בין היהדות לבין הדרך של החברה החרדית?
3. האם את לוקחת דעות של פוסקים חרדיים בחשבון? האם אותם הפוסקים לוקחים דעות של הרבנים שלך בחשבון?
ואגיד גם למה אני שואלת.
פתאום הגעתי למסקנה שמדייקת את הקושי שלי עם החברה החרדית.
זה שהם (כחברה) לא מתגייסים, נגד גיוס וכו- מובן בעיניי הקושי.
הקושי שלי הוא עם האמירה שהם "מחזיקים את עולם התורה", או שומרים על היהדות וכו. וגם שצריך לתת להם חופש דת…
כשהאמת עבורי היא, שהחברה החרדית לא מייצגת את היהדות כפי שאני ורבנים ורבניות שאני מעריכה תופסים אותה.
ואף לעתים נוגד.
ואפשר כמובן להגיד שהכל טוב כל עוד גם לי וגם לחרדים יש חופש דת. אבל החברה החרדית לעתים לא מאפשרת את חופש הדת שלי.
ובטח שלא נושאת את לפיד היהדות.
אז האמירה שאולי אנחנו כחברה צריכים "להחזיק" אותם כי הם תורמים לעולם הרוחני והיהודי במדינה, לא רלוונטית עבורי, כי הם מקדמים גישות נוגדות יהדות.
הם מייצגים את עצמם. ויש עוד אנשים שמזדהים איתם. אבל הם לא "היהדות", ולעתים אף להפך
אתה מבין בנצרות, באלילות, אבל ביהדות, כפי שמתבטאת למשל באורח החיים והתפישה החרדית, ולא רק, משהו מאוד מעוות, ידידי.....רחמנות. באמת.
חבל.
לא רוצה להתעסק עם זה יותר. זה הביא לכל כך הרבה דברים לא נכונים, ומכוערים (!), שחבל שהתחלנו עם זה.
חודש טוב לכולם!
בעבר הייתי עונה בוודאי
היום אני מסתכלת אחרת
קשיי העבר (וגם ההווה) עזרו (ועוזרים) לי לבנות דברים שאני מאד מרוצה מהם
וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לולא הקשיים
זה מצד אחד
מהצד השני הייתי שמחה לחיים נטולי קשיים או מופחתי קשיים מורכבות החיים..
כלומר, זה משהו שמתנגד לנו כדי שנשים לב אליו, קצת כמו "כאב" במובן הפיזי.
כמה התנגדות צריך בדרך כדי להתפתח
לא שמישהו שאל אותי קודם
אבל אולי יום אחד אני אבין שזה היה נצרך כמו שהבנתי על קשיים מהעבר
אני חושב שבשלב מסויים לומדים שצריך ללמוד יותר "להכיל" ופחות להתנגד.
זה עוזר לשנות את המציאות בטווח הרחוק, בעיקר. אבל בטווח הקצר עוזר לי לחיות טוב ולישון טוב ולא להיות במקום שבו "קשה" לי במובן של להרגיש שקשה.
הגדרה טובה
כשההתנגדות יורדת
גם הציפייה יותר מותאמת
קושי צפוי הוא יותר קל
איך את מגדירה את זה?
זה קושי שחוזר על עצמו
אז אני יודעת (או לומדת לדעת) מראש מה או מי הגורם/ים
ויודעת (או לומדת לדעת) להתייחס בהתאם
אם זה קושי חדש
זה הזמן לניסוי וטעייה עד להגדרת הגורמים ולהתוויית הדרך המתאימה ביותר
אי אז בגיל 30 וקצת.
זה את היכולת "להגדיר" (הנה יצא ממני המתכנת) קשיים כדי להתחיל לעבוד איתם.
זה אומר שקורה לך משהו שאתה לא נהנה ממנו אבל אתה לא חסר אונים כלפיו וגם יודע לדחות אותו למחר או לשים לב להתקדמות.
Stand a little taller
Doesn't mean I'm lonely when I'm alone
What doesn't kill you makes a fighter
Footsteps even lighter
Doesn't mean I'm over cause you're gone
יש כאלה שהייתי מוותרת
ומאמינה שהייתי נבנית גם בלעדיהם
עברתי כל מיני דברים בחיים. והייתי במקומות שלא ברור לי כיום איך יצאתי מהם…
כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה איך זה חלק ממה שגרם לי להיות מי שאני כיום. אבל לא הייתי מזמינה שום דבר כזה, גם אם הייתי יודעת איך אצא מזה. משתדלים לראות את הטוב מהמצב הנתון, אבל זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה. ואני עדיין מצולקת מדברים שעברתי. אבל משתדלת כל יום לגדול מזה ולהתקדם הלאה.
כל קושי שעוברים, עלול להשאיר משקעים. ויש את הפחד להתעורר יום אחד ולחזור אחורה, להרגיש שוב שם בקושי הזה ולא להיות עם כוחות להתמודד.
לכתחילא כן
כיון שאם חלק מהקשיים לא היו קיימים בחיי
הייתי חוסכת הרבה סבל (וזבל)
בדיעבד חלקם לא
כיון שזה חשף אותי להבנות עמוקות כלפי עצמי
והביא אותי למי שאני כיום
על החלקים ה"עצובים" או המורכבים בחיים (שגרמו לי בדיעבד לבזבוז כוחות והרבה עצב)
הייתי מוותרת
בבחינת "לא הם ולא שכרם"
אבל
בדיעבד, בגלל שהמורכבויות לימדו אותי הרבה
ובזכותם אני מי שאני
אז הם 'עזרו' לי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה.
ואפשר להעמיק ב"תורת מנחם", תשמ"ד חלק ד', שבת מסעי סעיף י"ב-
בקצרה הרבי מילובביץ' מסביר על עניין המסעות ממדרגה למדרגה [כפי שידוע שהבעש"ט עסק במסעות שיש בנפש האדם].
בדיעבד אני באמונה שלמה בהקב"ה ובראייה של הטוב של מה זה בנה בתוכי.
אני? לכתחילה? הייתי מוותר.
אבל איזה מזל שהקב"ה מנהל את המציאות...!
אבל אני מניחה שזה כי עוד לא מיציתי את הטוב מהם. התועלת שהיתה בהם עוד לא נגלתה לי. מקווה שמתישהו בהמשך אבין שלא הייתי מוותרת עליהם.
אפשר להגיב שם אנונימי. כאילו, מה? תהיו טבעונים, תמהונים, מתנגדי חיסונים, זה לא משנה, יש לך אמת? לך איתה. אבל למה להבנות שרפואה טבעית זה דבר להתבייש בו חחח
(כן מבין זה לא למעיישה ופורום מת וכו' והכל כאן בדיחה שאני בכוונה לא מתייחס אליה. תהיות לאור ההצפה של הנושא והדיון)
עם כמויות הספאם שם באמת צריך ניהול
ויסיר מהם כל מחלה, וירפא לכל גופם, ויסלח לכל עוונם,
וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם עם כל ישראל אחיהם, ונאמר אמן
ונהנה לריב עם עצמו בפינה שכוחת "אל" כדי לפרוק עצבים 😂😂😂
אבל בטח זה דוגמא קלאסית למה שנקרא להאכיל את הטרולים
משתעממים מספרים סיפורים זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
לאן נעלמו מגיבים שעד לא מכבר, היו?
הנני כאינני, והים נסוג.... הכל בסדר?
אולי הכוונה שלך לפורומים אחרים?
אין כאן בערוץ 7 כאלו ניקים.
- הנני כאינני
- הים נסוג
תשאל את משה
כי למשל @בין הבור למים פעיל בפורום מסויים מאוד ולא מוכר בכלל כאן.
מבולבלת מאדדדדהתכוונתי למגיבה שכתבה שירים מאוד יפים שאחד מהמגיבים (צדיק יסוד עולם (?) ניתח אותם).
נכון. נזכרתי שלא קוראים לה כך, השורה האחרונה שחזרה בתגובה שלה היתה: והים נסוג...
אני הנני כאינני - הכל בסדר איתו.
העיקר שהכל בסדר
מדי פעם יוצא לי להתעסק עם אנשים שיש להם פגמים גנטיים.
לא סתם פגמים גנטיים, אלא כאלה שעלולים לגרום להם לסבול מאוד כשהם יהיו מבוגרים (נניח 50 פלוס).
נניח שיש למישהו גן מסוים, שמעלה משמעותית את הסיכון שלו לחלות בפרקינסון.
האם כדאי לדעת על זה מראש?
כן! כי יש מה לעשות. תזונה נכונה, הימנעות מדברים מסוימים, הקפדה על דברים אחרים, כל אלה יכולים להוריד את הסיכון.
בנוסף לדברים שכבר הוכחו כיעילים, יש הרבה מאוד אפשרויות להצטרף למחקרים חדשים בתחום, כולל מחקרים שבוודאי אין בהם סכנה (למשל השפעת הליכה יומית של חצי שעה וכיוצ''ב על הסיכון לחלות. גם אם בסוף יתברר שזה לא יעיל, זה בוודאי לא פוגע).
לצערי, יש כאלה שמסרבים לפעול לפי ההנחיות האלה. לא רק שהם לא רוצים לנסות להצטרף לניסויים, הם מסרבים להתרגש ולעשות את הדברים שגבר הוכחו כיעילים.
לפעמים הסירוב נובע מחוסר חשק לבצע שינויים משמעותיים בחיים. קשה להפסיק לעשן, קשה לרדת במשקל, מבין.
לפעמים הסירוב נובע ממחשבה שחיים פעם אחת, אז עדיף ליהנות לפני גיל 60 כמה שיותר, ומקסימום בגיל 60 נחלה. אבל לפחות לפני כן היה כיף.
אבל סיבת הסירוב הכי לא מובנת לי, דווקא כאדם דתי, היא ''השגחה''. אנשים שאומרים לי בפה מלא, שהם לא חוששים מהמחלה שהגנטיקה שלהם מובילה אליה, כי ה' שומר עליהם. אני שומע משפטים כמו:
בעז''ה יהיה בסדר.
רפואה זה אחלה אבל בסוף יש בורא לעולם.
אי אפשר להילחם במה שכבר נגזר עליך.
וכו' וכו'.
התשובות האלה מגיעות כמעט תמיד מאותו המגזר. ולמען האמת תת מגזר.
זה פשוט כואב לי. לא זאת הייתה כוונת המשורר. ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב, זה שיר קליט ולא דרך חיים או דרך לקבל החלטות.
אם 70% מהאנשים עם הגן הזה חלו בפרקינסון בגיל 60, אז ל-70% מהאנשים עם הגן שלך לא יהיה רק עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. להפך, המצב שלך יילך ויתדרדר.
אם אתה אומר שזה לא יקרה לך כי ה' שומר עליך, אתה מתעלם מזה שעל 70% מ''קרובי המשפחה שלך'' הוא ''לא שמר'' (כלומר לפי שיטתך, שכך נמדדת השמירה...).
פשוט עצוב לי וכואב לי על האנשים האלה. שהאמונה העיוורת תגרום להם למות צעירים ומסכנים, במקום שהם יילחמו על החיים שלהם ואולי ינצחו במלחמה.
יש לך זיכרון צילומי לניקים …