מריה גוואדלופה גרה עם אימה בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק.
מריה לא היתה צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה. היא לא היתה שמנה ולא רזה, לא
יפה במיוחד אך גם לא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה...מריה גוואדלופה היתה בחורה
ממוצעת.
היא עבדה כפקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים, שגרתיים ומשעממים.
היו אנשים בעבודתה, אותם מעטים שמו לב לקיומה, שאף אמרו שהיא אישה אפורה
ומשעממת.

בוקר אחד, בדרכה לעבודה, ראתה מריה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב.
זיק סקרנות ושובבות מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה
פתאום והיא פסעה אל תוך החנות. באותה עת היו בחנות גם ילדה קטנה מלווה באמה
שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת.

מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שצדה עינה, בקצה המדף
העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו…הכובע הלם
אותה! ראשונה שמה לב לכך הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה:
"אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה,
ניגשה למריה ואמרה לה: "גברתי, הכובע פשוט הולם אותך". הקונה השנייה שמעה את
הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי, את נראית ממש יפה בכובע הזה, הוא כל כך
הולם אותך".

מריה ניגשה אל המראה הגדולה..הביטה בדמותה…ולראשונה בחייה הבוגרים,
אהבה מריה גוואדלופה את חזותה הנשקפת אליה. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב
עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.

בחוץ נגלה אליה עולם חדש. מעולם לא שמה לב לפני כן לצבעוניות הפרחים באדנית או
לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה
הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשעברה ליד בית הקפה שנהגה לחלוף על פניו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים
יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר את עיניו
מהעיתון וקרא לעברה :
"היי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"
מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.
כשהגיעה לבניין המשרדים שבו עבדה, פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר
טוב…הוא מעולם לא התייחס אליה לפני כן. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה
היא צריכה ולחצו על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו
את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן
הפסקת הצהרים והזמין אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה
בעבודה.

למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום, החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית.
היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות עצרו לה. היא נכנסה לראשונה שבהן,
התיישבה בספסל האחורי, מעבירה בעיני רוחה את יומה המופלא ואיך השתנו חייה
בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבניין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את
הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה", היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור
בעיניך כמו בימים שבהם היית "ילדה קטנה". "כן אמא", אמרה מריה, "זה הכל בזכות
הכובע", הסתכלה האם בבתה בפליאה ושאלה: "מריה, איזה כובע?"

מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם:
הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה
את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן איבדה את כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית…היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת
הצהרים…היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב….היא שחזרה
את כניסתה לחנות, את הרגע שבו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו
על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם עבורו…והיא זכרה
בבהירות מכאיבה, איך הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען