אז אנחנו יושבות לנו כמה בנות,
אובססיביות לשטיסל,וראות את פרק אחד עשרה ממחשב במעבדה שאסור לנו להשתמש בו..,
ואם המנהל תיכון תופס,אז זה ממממש באסה...שיחה עם הרב וכו..
פתאום אנחנו קולטות את המנהל תיכון מאחורינו!
*איזה פרק זה?*
*11*
*מה הוא כבר יצא?*
*אהה..כן..במוצש...*
*תראו לי באיזה אתר..*
*מראות לו*
*תודה!*
*יוצא*
*
מתפקעות בשקט
*
יש לי סיכויהבעיה שאינטרנט רימון חוסם..
או שפותחים, או שלא רואים..
כבשהאחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
