ה' ישמור מה שקרה לילד קטן ומסכן שאפילו לא מבין מה קרה לו. עצוב. ותקראו עד הסוף.פשוט תקראו אפילו הלב והנשמה לא יכולים להכיל את זה...
״אמא ואבא לוקחים אותנו לשמחת בית-השואבה״, סיפרתי לאחיי הקטנים בשמחה, והם הגיבו לי בקריאות צהלה.
היי, מה זה?
למה האוטו השחור עוצר לידינו בחריקה?
אמאל׳ה, זה ערבים!
הם צועקים מילים מפחידות בערבית, ״אללה וואכבר״ מה זה אומר? הם מקללים אותנו?
אבאל׳ה, אחד מהם מוציא אקדח...
הנה אבא גם מוציא את האקדח שלו, התכופפתי, תוך כדי שאני מוריד את הראשים של אחיי הקטנים.
שמעתי את דלת המכונית נפתחת, ו*בום* בום* בום* בום* בום* בום*
שמעתי קול של יריות, לא ידעתי של מי היריות, של אבא, או של הערבים.
אבל לא העזתי להציץ ולהסתכל, פחדתי נורא, התפללתי לאלוקים, הבטחתי לו שאני אהיה ילד טוב, ואף-פעם לא אכעיס את אבא ואמא.
״בבקשה אלוקים רק שהערבים המפחידים האלה ילכו מפה!״
הפסיקו היריות, ועכשיו אני שומע צעדים, פחדתי להסתכל, כל שניה עברה באיטיות, כאילו היא שעה ארוכה.
אחרי כמה דקות(אולי פחות, אולי יותר, איבדתי את תחושת הזמן באותם רגעים שהרגישו לי כמו שנים) שמעתי את המכונית של הערבים נוסעת בנהמת מנוע מרעישה, התרוממתי, הצצתי מהחלון, ובאמת הערבים נסעו.
״ברוך ה׳!״ מילמלתי.
בדקתי אם קרה משהו לאחיי הקטנים, אם הם נפגעו מהיריות, הנה אחי בן ה-7 בסדר, גם אחותי בת ה-4 בסדר, הם נורא מבוהלים, אבל חוץ מזה, הם לא פצועים.
אחי התינוק בן ה-4 חודשים בוכה, הוא מפחד שקרה משהו, אני ארגיע אותו, ברוך השם הכל בסדר!
ניצלנו מהערבים הרשעים!
״אבא, אמא, עכשיו הערבים סוף סוף הלכו, אתם לא יודעים כמה פחדתי, אבל העיקר שהרגעים המפחידים האלה מאחורינו...
אבא, אמא, למה אתם לא עונים לי?
אתם כועסים עלי?
אני מבטיח להיות ילד טוב, תענו לי, תרגיעו אותי, אני מפחד.״
אמרתי להורים שלי, אבל זה לא עזר, הם עדיין לא ענו לי.
אני ישבתי מאחורי אמא, לא יכולתי לראות אותה, אז הסתכלתי לכיוונו של אבא, ״מה זה, אבא ישן? הוא אף-פעם לא נרדם באוטו!״ חשבתי לעצמי בקול.
ואז, ואז ראיתי את הדם...
״היי אבא, יורד לך הרבה דם, למה אתה לא בוכה? לי כשיורד אפילו קצת דם, אני בוכה, איזה גיבור אתה אבא! איך אתה מסוגל?
טוב אבא, תענה לי, אני מפחד, וזה רק מפחיד אותי יותר שאתה לא עונה לי...״
רגע, אולי אבא התעלף? המורה שלי בביולוגיה אמרה שאם אדם מאבד הרבה דם, אז הוא יכול לאבד את ההכרה.
אולי זה מה שקרה לאבא?
צריך להזמין אמבולנס!
״אמא, תזמיני לאבא אמבולנס, יורד לו דם, והוא אפילו לא בוכה...״
אמא? למה את לא עונה לי? בכיתי מפחד וחוסר-אונים.
טיפסתי על החוצץ בין הכסאות, כדי לראות למה גם אמא לא עונה, ואז ראיתי שגם לה יורד הרבה דם...״גם היא התעלפה!״ פתאום הבנתי.
״אני צריך להתקשר לאמבולנס!״ חשבתי לעצמי, ואז חיטטתי בכיס של אבא, הוצאתי משם את הפלאפון.
מה המספר של אמבולנס? 100 או 101? 100 זה משטרה, אז 101.
התקשרתי.
״שלום, מדברת עדן מאירגון מד״א, במה אוכל לעזור?״ קול של אישה שאל אותי מעבר לקו.
״אה...בהתחלה קצת התבלבלתי תוך כדי בכי.
ערבים רשעים עצרו ליד האוטו שלנו, וירו יריות, ועכשיו לאבא שלי יורד דם, וגם לאמא, ונראה לי שהם התעלפו, כי הם ישנים ולא עונים לי, והמורה שלי אמרה שאם למישהו יורד הרבה דם, ואז הוא מתעלף, זה מסוכן...אז תביאו אמבולנס שיעזור להם!״ צעקתי לה ובכיתי.
״ילד, אל תשקר עלי, ותנסה למתוח אותי!״ האישה של האמבולנס(מוקדנית) אמרה לי.
״אני לא משקר, זה קרה באמת! תבואו מהר!!״ הפעם ממש צרחתי, ובכיתי.
והפעם היא השתכנעה, אולי מהבכי שלי, או אולי מהבכיות של האחים שלי.
״טוב אני שולחת לך אמבולנס, איפה אתם נמצאים?״ היא שאלה.
״באוטו״, עניתי לה.
״כן, אבל איפה האוטו שלכם נמצא?״ היא שאלה בקור רוח.
״ליד יישוב איתמר״ עניתי לה, ״תבואו מהר״ הוספתי בקול רווי בכי.
עברה עוד דקה או שתיים של בכי, ואז הגיעו הפרמדיקים, הם בדקו את ההורים שלי, הם שמו להם אצבע בגרון, ואז הזיזו את הראש בתנועה שאומרת ״לא״.
ורק אז הבנתי, קרה משהו ממש רע.
וזה רק גרם לי להמשיך לבכות, גם כשהם בדקו אותי, ואמרו לי שניצלתי בנס, לא הגבתי.
יותר מאוחר, הגיעה איזו אישה, שהזדהתה כ״פסיכולוגית ילדים״, היא הסבירה לי שההורים שלי הלכו למקום שהם לעולם לא יחזרו ממנו...
״הם הלכו לאלוקים, הם מתו.״ הבנתי.
ואז פרצתי בבכי שלא יכולתי להפסיק אותו.
אני לא יכול לעכל את זה שלא יהיו לי אמא ואבא, איך האחים הקטנים שלי יצליחו לעכל את זה?
- - -
בהלוויה לא הפסקנו לבכות, כולנו, כל הארבעת האחים שבמקרה כולנו ילדים קטנים, ופתאום צעקתי:
״אבא, אמא, הבטחתם לקחת אותנו לשמחת בית-השואבה...
אבל בסופו של דבר, לקחתם אותנו עם הרבה עצב, לבית-הקברות.
אני מבין שזו לא אשמתכם, זו אשמתם של המחבלים הרשעים!
אבל אני לא מבין, למה המדינה לא הורגת את המחבלים?
לכם הורי היקרים, לא הגיע למות, והמחבלים הרשעים רצחו אתכם.
למחבלים מגיע למות, למה שלא יהרגו אותם?״
שאלתי את השאלה הזו בבכי קורע לב, בלי ניסוחים של סופרים, משחקי-מילים חכמים, או משפטים שנונים.
ובכל זאת, אין אף-אדם בהלוויה שלא בכה כשהוא שמע אותי שואל את השאלה הזו.
אבל אף-אחד לא ענה.
מה הם כבר יענו לילד בן 9, ילד בכיתה ג׳, שמבין דבר ששרים בממשלה עם המון תארים לא מבינים?
הוא מבין שהרג מחבלים, זה צדק.
והוא צודק, המדינה היא זו שצריכה לשנות את החוק.
ואם מספיק אזרחים יבינו את זה, אז אולי המדינה תשנה את הגישה?
הלוואי.
מרגש. אני אישית בכיתי. עצוב ומפחיד בע"ה שיגמר
