למה ללכת למסלול שרוב הרבנים לא סמכו עליו את ידיהם?

מה שורש הרצון למצות את עצמה ולהגשים את עצמה?

[ידוע לי שיש מורכבות, אבל הייתי מברר עליה]

סיכוי סביר שלא הייתי שומע, אבל מי יודע...

מבחינתי, 'הכי שלמה' זו לא הרגשה נפשית, אלא הכי עושה רצון אביה שבשמים.

אם היא בחרה את הרב הזה - צ"ע למה, ומה זה אומר עליה ועל רצונותיה.

זה לא הופך אותה לטרפה, זה בסך הכל סימן שהיא לא מתאימה לי...

קשה למצוא סיבה למה לאסור גיוס בנות לצבא,

[מלבד החלטת הרבנות, והעובדה שבנות בצה"ל גורמות הרס כבד לצבא, בכל המובנים ואכמ"ל]

אבל יותר קשה לשכנע אותי לקבל הצעה בסגנון הזה...

"העובדה שבנות בצה"ל גורמות הרס כבד לצבא"

א. איפה היית בצבא שהבאת את הקביעה הזאת?

ב. תצפיתניות,מדריכות(אגב בתקופה שהייתי מ"מ נחשפתי לעובדה שאין מה לעשות בנות מדריכות טוב יותר מבנים),חובשות,ת"ש בנות עושות טוב יותר אז מאיפה למען ה' הבאת את המשפט הזה שבנות גורמות נזק יותר מבנים? 

כמו שיש לך עבודה עם בעיות צניעות ושירות לאומי עם בעיות צניעות קשות ועדיין דתיות ודתיים עושים את זה.

אגב,אם זה ככה וצניעות באמת חשובה לכול מי שלא עשתה צבא מדוע דתיות ממלאות את האוניברסיטאות והמכללות הלא נפרדות? 

לצבא של בנות דתיות - כן, אותם מהרבנים שמכינים את הבנות האלו להתגייס, מסתמא ברור שהוא לא נחרצות נגד זה, גם אם מכווין את הבנות לתפקידים מסויימים - בכל זאת הוא מקבל את זה שבנות הולכות לצבא. והוא סיפר בהרצאה ששמעתי, איך פעמים רבות לא הסכים עם הטענות ששמע מרבנים אחרים ש"תקפו" אותו על כך שהוא נותן לגיטימציה לשירות של בנות, ושזה יכול בקלות מאוד לגרום להן להידרדר רוחנית, שהצבא זה מסגרת מאוד שוחקת וכו' וכו'- והוא לא הסכים עם אותם רבנים. הוא סבר שבהחלט הבנות שהוא מדריך ומלמד יכולות להיכנס חזקות מאוד וגם לצאת כאלה, ולא ישחקו וכו' וכו'.

ואז הוא מספר איך פעם אחת הגיע לסיטואציה כלשהיא לבקר את מבנות המדרשה שכבר התגייסו, לא נפרט עכשיו בדיוק מה מי ומו, רק נגיד שהוא סיפר שלתדהמתו ראה דווקא את אחת הכי צדיקות במדרשה, אחת שמעולם לא היה מאמין אם היו אומרים לו שהיא תידרדר רוחנית בצבא - שכן, אפעס, היא הדרדרה והרשתה לעצמה דברים ששום בת דתייה לא צריכה להרשות לעצמה (בעיקר בהקשר של בנים-בנות). והרב סיפר איך הדבר הזה תפס אותו כל כך לא מוכן ועירער אצלו את כל התפיסה שאחז בה עד אז שהבנות האלו, בטח כאלו שהיו במדרשה לפני הצבא וחיזקו את עולמן הרוחני - ימשיכו להיות ייראות שמיים גם בתוך הצבא.

סתם, סיפור נקודתי, בהחלט לא חייב "לייצג", אבל כן יכול ללמד משהו על המסגרת הזאת שנקראת צה"ל.

[הדגשה: חשוב להבהיר שלמרות שלכאורה ניתן לטעון טענות שכנגד גם נגד שירות לאומי, עדיין יש כמה הבדלים ברורים: בשירות לאומי הבת בוחרת באופן מלא וחופשי איפה היא רוצה לשרת, הבת גם יכולה בקלות די רבה לעבור שירות באמצע שנה, בנוסף ישנן רכזות שכל תפקידן הוא לטפל באותן בנות ובכל תלונה שלהן, ובנוסף - ניתן להתייעץ כמובן גם בזה מראש עם רבנים ולבחור את המקום שהכי מתאים להתנדב בו מבחינה דתית (לא חייבות ללכת לבית חולים, אפשר להתנדב גם באולפנה, או בתפקיד משרדי במקום סטרילי יחסית, וכן הלאה.. מקומות שבעיות הצניעות/הבעיות הרוחניות בהם יהיו מועטות יחסית אם בכלל.. - והעיקר, כמו שאמרתי כבר קודם - בשירות לאומי אין מחוייבות, בניגוד לצבא. את השירות את יכולה לעזוב ברגע שאת רוצה, לארוז הכל וללכת הביתה - לא תקבלי את ההטבות, אבל גם לא תקבלי עונשים. זה בניגוד לצבא שאת מחוייבת לשנתיים-שנתיים ו4 (אם האריכו כבר לנשים..) - והצבא שולט בך באופן כמעט בלעדי. ] 

חלק ג'.

לענ"ד-לא בטוח שהייתי פוסל. אבל הבעיה שלי עם זה חוסר העמידה מאחרי החלטת הרבנות וזה חשוב ורלונטי כיום חינוכית לגבי הקו שננהיג בבית.
יש בנות תורניות וטובות בצבא. למרות שאנלא מסכים גיוס הבנות הדתיות מהסיבה שלעיל..(ויש גם צד הלכתי של איסור החזקת נשק, רש"י, אבל בזה אנלא מספיק מבין.)

כבעיה מובנית. כמובן יש עוד 1000 בעיות אחרות.

שלוש בנות דודות שלי התגייסו, שתיים מתוכן קצינות.

הבנות בצבא בדרך ברמה גבוהה במיוחד, מה שקשה לי להגיד על הרבה בנות בשירות , בלי הכללות.

בנות דתיות שהולכות לצבא, בדרך כלל לא בקטע של להיות פקידות חת"ק, הן הולכות עם מוטיבציה ורצון לשירות איכותי ותורם.

לעומת זאת, בשירות , זה עדר יש כאלו ויש כאלו.

אני לא נמנה על הסגנון שחושב שדבר כזה ראוי בשום צורה ומשום צד, ולכן אין שום סיבה בעיני שבחור יצא עם מישהי שהייתה

חיילת למעט חוזרת בתשובה.

ובהתייחסות לדברייך-

חיי תורה אינם אוסף של נקודות התנהגותיות. הם מה מוביל- הרצון האישי שלי או הנהגת העולם על פי ה'. אפשר לקיים כמעט את

כל ההלכה ועדיין מה שיוביל זה הרצון האישי ואפשר להיות בעל תשובה שעוד מתקשה בלכות שבת וכשרות ומה שיוביל זה רצון ה'.

במקרה של הליכה לצבא, בעיני זה מעיד על אמירה ברורה-

לא מעניין אותה רצון ה'. שהרי כל הרבנים הגדולים בדורות האחרונים אסרו את העניין הזה או לפחות אמרו שאע"פ שאין איסור

אין לעשות זאת, אין אף רב בעל שיעור קמוה של פסיקה, שהתיר את העניין לכתחילה וסמך ידו על כך(כך שמעתי מהרב דוד סתיו

שאומר בעצמו שכל איסור שמביאים ניתן לתרץ אך אם שואלים אותו - לא לעשות זאת).

במקרה של עשייה כזו, שנוגדת את דעת כל הרבנים, אפילו אם הרב שלה אמר לה שזה היתר מיוחד בעקבות ההיכרות איתה,

זה לא מעניין- שכן יש סיבה שכל הרבנים אוסרים וההליכה במצח נחושה נגד דעה ברורה שכזו מעידה על האדם הרבה יותר

מאורך החצאית ודברים נוספים שהם פעמים רבות חיצוניים.

מדובר על בחורה ששלמה עם ההחלטה שלה גם לאחר השחרור.

כי הוא מעיד על איפה היא עכשיו.

את האמירה הזו שמעתי חזור ושוב מרבנים מכל סוגי הקשת, מהרב טאו ועד הרב סתיו, שלא נמנים על אותה גישה וציבור כלל,

בלי קשר בין קו לגוש ושאר מחלוקות בישראל.

ההלכה היא לא שחור ולבן, אבל יש דברים בה שכן שחור ולבן, מה שהוסכם ע"י ' סנהדרין או רוב ישראל הוא שחור ולבן ולצערנו בגלל חסרוננו הגענו למצב כל-כך בעייתי שההלכה איננה אחידה ואכמ"ל.

זה לא שתגיד שיש לכאן ולכאן- אין שום פוסק שהתיר דבר כזה.
אין אף רב שימליץ לבחורה צעירה לפני צבא ללכת למקום מסויים בצבא, מתוך הסתמכות על גדולי הדור, כי אין גדולי

דור להסתמך עליהם בעניין הזה.
זה נכון שאין היום סנהדרין לדאבוננו, ולכן אין גם הלכה אחידה בהרבה מקרים. השו"ע לא התקבל על עמ"י- השו"ע התקבל

כספר בסיס, אצל רוב יוצאי עדות המזרח, שקיבלו אותו עם מנהגיהם שהתקבלו עוד לפניו הרבה פעמים ויוצאי אשכנז קיבלו

על עצמם את השו"ע עם הרמ"א, ושוב- עם מנהגיהם. לכן אין הלכה אחידה במקומות רבים, בשל שוני במנהגים שהתקבלו עוד לפני השו"ע והרמ"א.

אבל- כשיש הלכה אחידה המוסכמת על רוב בניין ומניין של גדולי ישראל היא מחייבת.

לגבי שירות נשים- השאלה היחידה היא האם אותה אישה עשתה תשובה שלמה בחרטה גמורה על הליכה נגד התורה,

אלא אם כן הנסיבות מיוחדות(ברור שרב ימליץ לבחורה שכבר התגייסה לבחור תפקיד משרדי עם בנות מאשר תפקיד קרבי

עם בנים, אבל זה לא אומר שהוא ממליץ ללכת לצבא, אלא רק שבמקרה הספציפי הזה אחרי ההחלטה ללכת לצבא עדיף

להימנע ככל האפשר מנזקים נוספים. או בחורה חילוניה שרק מתחילה לחזור בתשובה ולא יכולה עדיין ללכת לש"ל בגלל

הורים\משפחה\מגויסת כבר...). כל מקרה רגיל שבו בחורה שאין לה הכרח כלשהו ללכת לצבא, אלא מרצונה החופשי

זורקת על דעת כל גדולי הרבנים בדור ובדור הקודם בעניין הזה(והם רוב בניין ורוב מניין, ככה שגם בחוכמה וגם בכמות יש לזה מקום של פסיקה מחייבת), או הולכת עם רב שהולך נגד כל הרבנים הללו(והעובדה שאין סנהדרין מונעת להגדיר

אותו כזקן ממרא)- שני הדברים הם מספקים כדי לפסול אותה מראש על יחס לתורה.

לדעתי זה אחד מהמקרים. בדומה לכך, ועל כך הודה והתוודה הרב טייכטל השם ייקום דמו (ושאף הכיר במחיר האישי ששילם על הטעות הנוראה עוד לפני שיד הכורת הגיעה אל נפשו שלו), לגבי רוב מניין ובניין רבני קהילות אשכנז טרם מלחמת העולם השנייה. אלו ששאלו "וואס ברענט" ("מה בוער") את מי שלמורת רוחם הרהיבו עוז לבקש אשרת עלייה לארץ ישראל. עד שהגרמנים נתנו תשובה מצויינת לשאלה מה בוער - הכבשנים. הדוד של אבי שהלך באותה מצח נחושה נגד דעת גדולי רבני העיר המסויימת באירופה ששם היתה המשפחה, הוא מי שקלט אותם כאודים מפוחמים שרידי אש מהשואה. אז תירגע עם ה"זה לא מעניין" הזה, כי אתה לא במצב שדעתך נשמעת סבירה בהקשר הזה. האנלוגיה היא לגבי הסבירות של פסק ההלכה. כידוע ומפורסם שהשירות הלאומי למשל, מציב כנראה בימינו אתגרים בעייתיים הרבה יותר מאשר המסגרות שרוב ככול הנשים הדתיות המשרתות בצבא עומדות בפניהן. וכשחיילת תורמת ממיטב שכלה והבנתה (ובינתה היתרה) הנשית לתחום המחשוב, האלקטרוניקה או הצפנים, בלי שום עניין בשאלת הכושר הגופני שלה או יכולתה להשתמש בנשק ולצלוף במטווח כי היא יושבת במשרד ועובדת בשעות מוגדרות עם קוד עבודה קפדני, אז זו תרומה שלה לבטחון שחשוב לעם ישראל ואין שום סיבה ממשית שענייני הדת שלה ייפגעו (וכמובן ראיתי זאת היטב בשירות). אז בהחלט ייתכן שלפחות חלק מיסודי הפסיקה הזו - שאיננה נשענת על שום מסורת מבוררת מן הסתם - מעורערים ואינם לוקחים כיאות בחשבון את מצב העם והארץ. ושים לב עד כמה אני מסייג את דבריי שלי בזהירות רבה, כי אכן שאלות הלכתיות דורשות ליבון ואין כאן מספיק מקום, אבל זה בזמן שאתה עצמך לא נוקט שום זהירות ושום סייגים. הייתי בכלל מושך ידי מכל הדיון הזה, שנראה לי מיותר ופולמוסי. מי שהחיילת (בשירות פעיל או אחר שחרור) איננה באה לו בטוב, יתכבד ויחפש לו אחרות. מי שמקבל את הנקודה שהעליתי, מן הסתם יביא בחשבון גם מועמדות כאלו על אף שכלל לא בטוח שתימצא לו מתאימה מביניהן. מדוע כל השאלות התוקפניות והקנטרניות להכעיס האלו, אין לי מושג, פרט לחירחור ריב ושאיפת מדון, להרבות שנאת חינם וקטטה בקרב ישראל.

אז לא ללכת אחרי רבנים? כי הרי הרבנים אמרו לא לעלות לארץ, ואלו שעלו לארץ ניצלו- משמע שלא צריך להישמע לרבנים?

אז אולי גם נוותר על כמה מפסיקות הסנהדרין ככה? לא כקינטור כניסיון להבין את הלך הרוח של הדברים ועד לאן הדברים אמורים.

הניסיון שלך, והניסיון שלי בנושאים האלו שונים מאוד, כנראה. ועם זאת, השאלה לא הייתה האם הצבא משפיע על הרמה הדתית של מי שמשרתת, אלא האם העובדה שהיא שירתה בצבא מעידה על משהו בעיניי. אז כן- ללכת נגד דעה של כלל

הרבנים(ושוב, לא אני טוען שכלל הרבנים בעלי שיעור קומה של פסיקה אוסרים, אל הרבנים עצמם). השאלה היא לא האם היא

תינזק בשירות הצבאי או הלאומי, אלא איזה הלך רוח הוביל אותה להתגייס לצבא. מכיוון שההליכה לצבא מנוגדת לאמירה

המוחלטת של רבנים מכל סוגי הקשת - הלך הרוח מתגלה ככזה שלא מקשיב לרבנים.

אצלך אולי זה לא אומר הרבה- כי הרי להקשיב לרבנים עבר מן העולם בשואה.לא אכנס בכלל לפירכא שיש בין המקרים(איסור

מול דחיית מצווה, השקפה מול הלכה וכו' וכו') אבל ברור שאם כל הרבנים אומרים "אסור לאכול X" אז מי שבוחר לאכול את אותו

X לא הולך איתם, וגם אם יטען שיש לו רב אחד איפהשהו שהתיר לו- נגיד לו, עם הרב הזה, אני לא רוצה להשתדך.  

קיבלת מספיק רמזים. אין ספק שאתה לא מבין (עדיין).

חז"ל כבר אמרו שאין טעם להתווכח עם אפיקורוס יהודי.

זה נכון גם לגבי מי האיש? הח"ח! וגם לגבי שפיפול. פשוט כנסו להיסטוריות ההודעות שלהם ותראו בעצמכם. לא תורה גדולה.

אבל זו לא המציאות כאן.

אם רצונך שיפגשו בדעותיך, היפגש נא עם מקש ה"אנטר" ועם מושג ה"פיסקה" בשפה העברית

ואומנם אני לא המדד, כי גם אני כותב ארוך - אבל אני מנסה לפחות לרווח.

אתה לא חייב להסכים עם עוגי, הוא בסך הכל נתן לך עצה טובה כדי לדאוג לטיפה יותר קוראים שיקראו אותך.

אם אתה לא מעוניין שיקראו אותך, זה בסדר גמור, אין בעיה - אבל אז אין לך מחלוקת עם עוגי לגבי עצם מה שאמר, אלא אתה פשוט לא מחפש שיקראו אותך...

זוכרים את התקופה שבה המוטו היה " הטובים לטייס, הטובות לטייסים". בינתים, צה"ל השתנה מאוד. כשיש יחסי מרות, יש סכנה שקצינים ירשו לעצמם לקחת מה שאסור באופן מוסרי. היום, גם ביחס לבנות חילוניות, אם קצין נתפס בדבר כזה, מורידים ממנו את הדרגות ומעיפים אותו מן הצבא והוא עלול למצוא את עצמו בכלא. הנשיא קצב הוא רק דוגמה בולטת אחת.

נכדתי, שהיא מאוד דתייה, לא רק באורחות חייה, אלא גם בזה שהיא קובעת עתים לתורה, היא קצינה בצבא. היא איננה קרבית. היא מהנדסת ועובדת במשרד. בקריה. מה ההבדל בינה לבין מישהי שעובדת במשרד בבניין עזריאלי הסמוך? הדרך היחידה בשבילה לשלם עבור לימודיה בטכניון הייתה להצטרף לעתודה האקדמאית. שום מצח נחושה. שום שטויות שיש לך בראש.

לצערי, הפסדת בחורה אייכותית כי אתה לא ראוי לה.

אני אקח הימור פרוע ואני אניח שזה מסיפורים מסמרי שיער על בעיות צניעות (שספק אם זה אמיתי) ועל כל מיני סיפורי זוועה אחרים.

אני מכיר מישהו באופן אישי שהחברה שלו הייתה באה אליו בשמירות והם לא היו משחקים דמקה.

בסיסים שהקשר בין חיילים וחיילות היו יותר מידי טוב ועוד ועוד

בכל היחידות המעורבות מה את חושבת לא קיימים כל מיני דברים. אולי בגלל שאת היית קצינה(ומפקדת?) ובגלל זה הסתירו ממך דברים

גם אני מכירה המון סיפורים מהצבא שהתבררו כשטויות,אז קח את הסיפורים שלו בעירבון מוגבל(לכול בסיס שמכבד את עצמו יש מצלמה על העמדות בגלל זה זה נשמע לי הזוי מה גם שיש קצין שעושה בדיקות על איך חיילים שומרים). 

ברור לי שיש דברים שאני לא יודעת עליהם וזה לגיטימי אבל אתם מתארים פה(הכי מצחיק אותי זה אלה שלא עשו צבא אבל סיפורים יש להם למכביר-בעיקר בנות שהדבר הכי קרוב שהם מכירות מהצבא זה החבר/משפחה/תקשורת רק תבחר) כאילו צה"ל זה מקום עם פריצות שלא נגמרת וזה ממש לא ככה.

אז נכון שבעולם מושלם הייתי פותחת צבא לבנות עם כל התנאים הדרושים הדתיים אבל כל עוד זה לא המצב לצאת בקריאות של דתייה לייט או כל מיני קריאות מבזות זה לא פיתרון.  

כי אני סקרנית לשמוע איך ממך שלא עשית צבא כמו שהצהרת מביאה כאלה דעות.

את ניזונה מסיפורים שעברו הגדלה וניפוח,הצבא אומנם לא מושלם אבל אין טעם לצאת בהצהרות כמו שעשית.

את לא רואה שאת ניזונה מסיפורים?

אני מביעה דעה שא"א להתבסס רק על סיפורים. היא מבססת את הדעה רק על סיפורים וזו הבעיה

במקום שטובים מהם היו רואים שהכל בסדר.

הוא רואה אוירה מגעילה במקום שמישהו אחר רואה שהכל בסדר , לכן הקביעה שלו חסרת שחר.

גם קצינים חוטפים תלונה.

שככה יהיה לי טוב, הייתי צריך לעשות שם עבודה ועוד באמצע היום , מסמרו אלי את הקצינת ח"ן שחלילה לא יגידו בגת ולא תשמחנה בנות ערלים.

בקיצור, יושבים אנשים על הברזלים ומפנטזים על מה שקורה לחיילות בצבא ולא דובים ולא זבובים.

ההפך , יש יותר מה לדבר על אלו שנשארות בבית.

כמי ששירת מספר שנים בקבע, לצערי אני יודע מאד שהאווירה בצבא ממש לא מתאימה לגברים דתיים וודאי לא לנשים בכלל ודתיות בפרט שהן יותר צנועות ועדינות. בצבא יש הרבה כוחניות, מאבקי כח, ניבולי פה, אווירה מאד גברית....ועוד. וכל אלו גורמים לבת הדתייה להיפגם! התמימות שלה נפגעת, הצניעות נפגעת, האוזן והעין רואות ושומעות דברים שהן לא היו צריכים להיחשף אליהן כלל! במיוחד ביחידות סגורות הבעיות חמורות פי כמה, ודי לחכימה ברמיזא. ב"ה אשתי לא שירתה בצבא. ואם היה הייתה משרתת זו הייתה נקודה שחורה ותמרור אזהרה בשבילי....

מי שלא היה בצבא לא יודע ולא יבין.

יש הבדל גדול בין יחידות שדה ובין יחידות עורף.

קצינת מחקר בקריה לא בהכרח נחשפת לאווירה כזו, בטח לא יותר ממי שהולכים לאוניברסיטה.

1 מתוך 3 הוטרדה (כל הטרדה שהיא) במהלך השירות הלאומי שלה,בוא נגיד שאם הפיקוח הצבאי על הטרדות בת הרבה יותר בטוחה משירות לאומי,גם אני קצינה בקבע. אגב שנינו יודעים שהכול השאלה היכן היא משרתת. 

סתם להטריח את הרבנים? 

היא גם הייתה בצבא וגם נרצחה על קידוש השם. מכאן שברור שכל אשה ובת צריכה להתגייס לאלתר.

אז הבה נפסול את כל הבחורים שהלכו לצבא...

אני לא חושבת שהלכתי נגד ה' ששמרתי על אנשים כמוך שתוכל לישון בשקט בשעות הקטנות של הלילה ,שהמדריכת טנקים הדריכה איך לירות בטנק,שהחובשת הצילה חיים כי איזה מטומטם ירה לחבר שלו בבטן.

אז את המשפט אין תרומה לבנות בצבא אין לו מקום

זה איסור תורה חמור. כל הפוסקים מכל הזרמים אסרו זאת, וכל גדולי ישראל מכל הזרמים.

זה אסור נוראי ולא משנה באיזה תפקיד. אם כל הכבוד רבני בית הלל והרב בני לאו לא שווים לרב עובדיה, הרצי"ה קוק, הרב ליאור, הרב משאש, הרב צבאן וכו'.

ממה נפשך

אם הנערה יראת שמים כמו שמתאים לך - צא איתה.

אם היא איננה כזו, אז אם היא הלכה לשרות לאומי - תצא איתה ? לא.

בקיצור, זו שאלה לא רלוונטית כלל. זה כמו לשאול 'הייתם פוסלים מי שהלכה ללמוד פיסיקה באוניברסיטה?' 

ואל תענו לי שיש רבנים שמתנגדים, לא זו בלבד שיש גם רבנים שלא מתנגדים ומאידך יש רבנים שגם לשרות לאומי מתנגדים, הרי שכש 30%+ מהבנות מתגייסות, אי אפשר לטעון שיש כאן 'פריצת גדר' בעצם הגיוס.

והעיקר - להקים בית נאמן בישראל

הרבנים שמתירים הם רבני שוליים בודדים. בחורה שהולכת לצבא, עוד בלי להיכנס לגופם של דברים - כבר מגלה את דעתה על ההיררכיה המסורתית של הפסיקה, וזו סיבה מצויינת לפסול אותה על הסף (אלא אם כן היא חזרה על בתשובה שלמה, הכוללת הכרה בחטא וחרטה גמורה)

מי אתה שתקבע מי רב גדול ומי שוליים?

חז"ל קובעים הגדרות לת"ח, לגדלות בתורה וליכולת פסיקה. אלו נובעים בעיקר רמת בקיאות בהיקף בכל חלקי ההלכה, בעומק העיון ויכולת הסברה, וכן מסמיכה של רב לתלמיד. כך היה תמיד בכל הדורות. הראי ההיסטוריה אפשר בהחלט לראות מי גדול ומי לא, פעמים רבות עוד בחייו.

ישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם. ועם ישראל יודע לזהות גדולים עצומים, גם אם הם משמשים כראש ישיבה קטנה, כמו רב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.

יש עוד הרבה להרחיב בזה, אבל האמת שזה לא ממש נוגע לענייננו, כי בסוגיא הזאת של גיוס בנות - מדובר בשוליים דשוליים לכולי עלמא.

אבל אם תרצי, אפשר לדון לגופו של עניין. פרטי אלו רבנים תומכים לכתחילה בגיוס לבנות.

לפני 10 שנים בגירוש מגוש קטיף תובב"א הרב אבינר(אגב  דעתי האישית עליו שהוא גאון עצום)  טען לא לסרב פקודה לגירוש מסיבותיו שלו.

משם יצאו נגדו בקריאות של עוכר ישראל ואיזה רב הוא בכלל (שוב אני לא מסכימה עם זה) היו קריאות להעיף אותו מבית אל ועוד.

 הטענה שלי שהיום הסיפור הוא שונה מהסיבה שיש זרם שנוח לו הוא מחבק רב מסוים ומרומם אותו ועושה אותו מלך ושלא נוח לא הוא משפיל אותו עד עפר כמו שעושה התקשורת (הרב שיינברג).

ושוב אל תגיד לי שזה לדעת כולם כי מה לעשות לא כולם חושבים כמוך.

אגב מאוד יכול להיות שבעוד כמה שנים (אני לא אתיימר להגיד כמה) הצבא כן יהיה מתאים יותר לבנות דתית (גם לבנים הוא לא מושלם) ואז הדעה תשתנה ואז נראה איך כל אותם שצעקו "נגד התורה" וכו' מה הם יגידו. אותו דבר הסיפור היה עם החרדים והיום הסיפור שונה מבחינת גיוס,יש לך הסבר לחרדים?  

א. לגבי הטענות על הרב אבינר - את קצת מערבבת. העניין עם הסירוב פקודה הוא שולי. יצאו נגדו בטענה שהוא מכשיל אנשים בכרתות במזיד, בנושא טהרת המשפחה, טענה שאוששה בבית דין רשמי של מדינת ישראל, שאסר עליו לעסוק בנושא, והסביר שהוא לא יכול לפסול אותו מלכהן כרב כי אין זה מסמכותו.

גם הרב שיינברג ממש לא קשור לפה. יש עדויות מאוד מוצקות, כולל הקלטות של הודאתו.

ב. גם לא יצויר שיצאו נגד רב מסויים שלא בצדק - זה לא שולל את כל השיטה. בסופו של דבר יש קונצנזוס בעולם האורתודוקסיה, ויש לו משמעות רבה. יש בזה גם כללים הלכתיים. ואם רוב ככל הרבנים, מכל קצוות הקשת, שוללים גיוס בנות לצבא - זה לא דבר של מה בכך.

וזה שונה מאוד מעליה להר הבית, למשל, שבה למרות שרוב הרבנים מתנגדים, יש הרבה רבנים מקובלים מאוד שתומכים. 

ג. באמת מעניין אותי לדעת מי תומך. בכל דבריי הייתי שמרן וכתבתי "רוב ככל הרבנים", אבל האמת היא שאני לא מכיר אף רב שתומך.

מספיק טוב ?

http://www.kipa.co.il/jew/54681.html

הרב בני לאו הוא רב קונסרבטיבי לחלוטין. מסיבות שונות הוא מעדיף לשייך עצמו סוציולוגית לציבור האורתודוקסי.

בשיעור הזה (דקה 5:30 עד 6:10) הוא מסביר שהוא כלל לא מחוייב לחז"ל:

זה לא יפה. גם הם יהודים. גם הם חלק מעם ישראל.

כיוון שגם הרב סתיו וגם הרב שרלו קבעו שאין הלכה בעניין הזה וגם לא יכולה להיות הלכה, לכן כל איסור או היתר אינו בגדר פסק הלכה , אלא סתם הבעת דעה שאינה מחייבת.

להתמודד עם שאלות הלכתיות קשות ע"י שאלת רב

וויתרה על דרך חיים ובית שבו נשמעים בכל השאלות ההלכתיות הרציניות לגדולי הפוסקים

אולי היא מדהימה ומושלמת, אבל יש מחיר לבחירות בחיים

ב. יכול להיות שיש לך בית עמוק של תורה ואשרייך,

לא אמרתי שלא.

גם לא ראית שכתבתי שמי שהולכת לשירות בהכרח בונה בית של תורה.

אם מישהו לוקח החלטה משמעותית בחייו שמנוגדת לכל הפוסקים,

גם אם היא החלטה אחת (ובהנחה שלא התחרט עליה), אני מבין למה

מי שכן רוצה ללכת בדרך שסללו פוסקי ההלכה לא ירצה בחורה כזו

"בעיני זה בסדר / מותר" - אז?

(אני לא עורך השוואה בין העניינים ההלכתיים)

פוסקי הדור התייחסו לעניין כמכריע - זה נתון

היחס שלה היום לאותה בחירה אז, היא חשובה ללמד על דרך החיים שלה

פשוט נשאל אותה אם היא היתה חוזרת היום על אותה מעשה ונדע

ההדרכה המקובלת היום, דומני, היא שלא להתגייס.

הוראת הרבנות הראשית בזמנו, כמה שאני זוכר, היתה שלא, ושמי שנוגע לה תשאל שאלת חכם באופן פרטי.

אינני יודע אם הוראתם השתנתה ולא השאירו "פתח" כזה. בנושא כזה, שהוא כללי, לכאורה צריך ללכת לפי הוראת הרה"ר.

אני לא בקיא בתנאים שיש כיום בצבא, והאם באמת יש מקום שבנות יכולות לשרת ללא היתקלות ב"תערובות" באופן תדיר (לפני שנים היה "חיל נשים", היום זה כבר לא כך), שזו בעיה קשה במסגרת כזו.

זה לכתחילה. ולכן אם מישהי שואלת "לפני מעשה", לא כ"כ שייך "להתפלפל". כי כל הציור שלה שהיא תצא צדיקה וכו' ותשמור על צניעות - זה משאלות לב יפות, אבל אינה מכירה את המציאות ואינה יודעת מה יהיה.

אבל בדיעבד, "לאחר מעשה", אם בת שירתה בצבא (ובוודאי שיש מקומות שבנות מועילות שם. ללא סתירה לשאלה אם לא יוצא "שכרן בהפסדן" בגלל הצניעות של הסביבה), ויצאה צדיקה וטובה. הצליחה לשמור על עצמה היטב, הסיוג שלה ביחס עם בנים לא פחת (לא יודע אם יש מציאות כזו. תיאורטית, לצורך ה"נקודה"). ואם יחסה להוראת-חכמים הוא תקין, אלא שהסתמכה על ת"ח שחשבה שמספיקה פסיקתו לכך - אז אשריה שהצליחה לעבור כך.

ובוודאי שרצונה הטוב לתרום לעם ישראל, אינו מוריד ממעלותיה.

[שוב - זה לצורך חידוד הכיוון התיאורטי. כדי להגיד משהו הלכה-למעשה, צריך קודם לשאול את הוראת הרה"ר, וגם להכיר היטב את המציאות]

(מבחינת הנושא הזה), גם לדעתי, תלוי בנתונים העכשוויים, במה שעברה שם, במה שזה השפיע עליה, ובתפיסת עולמה הנוכחית. אם כי אכן, אם שירתה בחברה שהנוכחות של בנים בסביבה תדירית, דומני שקשה שזה לא ישפיע על "התחספסות" כלשהי בענין.

וברור שאשריה שהיא מחפשת, כלשונך, בן תורה. זה עצמו אומר משהו..

אבל כדאי שבחורה לא תבנה מראש על ה"לאחר מעשה".. גם זו "צעיריות", מלבד הצורך הברור להיסמך על פסיקת הלכה בענין.

שבהם ברור שמתייחסים לעובדה שאדם השתנה- כל אחד יכול להשתנות ומגיע לו הזדמנות להוכיח את השינוי שעשה,
לא כל מי שעשתה צבא בהכרח נמצאת באותו מקום שממנו התגייסה(וכן מי שעשתה ש"ל ואפילו מדרשה),
אבל ברוב הכללי של הדיון כאן מדברים על "צבא לבנות לכתחילה" שזו גישה שאם היא מחזיקה בה עדיין- זו עילה לפסול.

ברור שחוזרת בתשובה(בין אם מהעולם החילוני ובין אם בנקודה הזו בלבד מתוך אורח החיים שלה) תקבל יחס אחר לחלוטין.

שהחלטת ש"זה מה שאני רוצה וזהו"? 

כי לדעתי לערב בזה את הדייטים זה מעט מגוחך, גם אם זה יכול לעזור לכך שלא תתגייסי - אני אוחז בדעה שלהחליט בדברים כאלו צריך בגלל המהות האמיתית ולא בגלל שיקולים צדדיים של "עם מי אוכל לצאת בעתיד" - כי זה באמת צדדי, וכי בטוח שיהיו בנים דתיים שיצאו איתך ואפילו אחד מהם יתחתן איתך ואפילו תוכלי להקים איתו בית של תורה ויראת שמיים וצניעות וכו' וכו'.

אבל לא זה מה שמשנה.

מה שמשנה בכך שבת שוקלת האם כדאי לה/אם היא רוצה להתגייס לצבא או לא - זה ההיבט החברתי-דתי, וההיבט ההלכתי-דתי. כן, אלו שני היבטים שלמעשה מתחברים אבל חשוב להסתכל על כל אחד מהם בנפרד, גם מהצד הטכני של הבעייתיות ההלכתית להתגייס, על שלל סיבותיה - החל מכך שרוב ככל פוסקי הדור מכל הגוונים והצבעים, אוסרים להתגייס, וכלה בפירוט הסיבות - וגם מהצד החברתי שמה לעשות, צבא זה מסגרת היררכית מאוד נוקשה, ומלאת המון בנים - ושלא יעבדו עליך, כן, גם הבנים הכי איכותיים שם, מתייחסים לבנות כאל.. תשלימי לבד (וזה לא אני אמרתי אלא עדויות של חיילות ואפילו מפקדות בצבא...) ובנוסף, הקושי של בת דתייה לשמור שם על עצמה ברמה חזקה - קושי גדול לעין ערוך משל בנים, בטח משל בנים שמתגייסים בדבוקות של חברים כמו בייניש וכו'...

לאחר מכן, תעשי גם את השיקול הפשוט - האם ב-א-מ-ת ובתמים אני אתרום יותר בצבא מאשר בשירות לאומי (במקומות ראויים) במשך שנה/שנתיים? לא תמיד התשובה אוטומטית היא כן, אבל  גם אם תצליחי לשכנע את עצמך שאין ספק שבצבא תצליחי להשפיע יותר לדעתך, תשקללי את זה עם הנקודות הקודמות שהעליתי, ואז תעברי לשלב האחרון:

לאחר כל השלבים הקודמים, לאחר בדיקת כל השיקולים, אז את יכולה לחשוב טוב טוב האם באמת את עדיין חושבת על צבא או לא - אם לא, מה טוב. ואם כן - עשי לך את הסייג האחרון - לכי לקבל הסכמה רבנים לכך. אבל, תהיי אמיתית - תחשבי טוב טוב על רב שאת באמת מרגישה מחוברת אליו ואל פסקיו, ובאופן כללי מאמינה בדרכו ההלכתית - ורק אז, בלי לבדוק ספציפית מה הוא חושב על צבא לפני שהלכת אליו - תלכי לשאול לעצתו, ותנהגי לפיה.

כי אם מה שתעשי יהיה בסך הכל לפתוח גוגל ולבדוק איזה רב מתיר לעשות צבא, ואז "תחליטי" ש"הוא הרב שלי לענייני צבא" ותלכי לשאול אותו ויופי טופי - לזה לא קוראים "Gשי לך רב" אלא קוראים לזה "עשי בעצמך". אין טעם לשאול רב אם מראש את יודעת שתלכי אך ורק לרב שמתיר ואם חלילה הוא יגיד לך לא להתגייס, תלכי לרב אחר ואז עוד רב וכו', עד שרב כלשהו יתיר לך...

היה ו"רבך המובהק" שהכתרת לעצמך באמת בלי קשר ספציפי לצבא, באמת התיר לך ללכת לצבא - עשי לפיו.

אחרי כל מה שכתבתי, נטו בשבילך, בכל זאת אענה באופן כללי לשאלה ששאלת, לא ספציפית בנוגע אליי - כן, קחי בחשבון שהליכה לצבא "תשרוף" אצלך הרבה דייטים פוטנציאליים עם בחורי ישיבות/בוגרי ישיבות, שלא ימצא חן בעיניהם שהבחורה הייתה בצבא. אם זה כל כך קריטי לך, קחי את זה בחשבון, למרות שכמו שאמרתי, יש דברים מהותיים יותר...

http://www.kipa.co.il/now/66203.html

@ברקת, המחקר בהחלט מאשש את מה שנטען כאן לגבי המתגייסות: פשוט לא שמות על רבנים.

ואם בא לך לענות (לא ברור לי מה בדיוק), תשתדל לענות לגופה של תשובה, כפי שניסה לעשות matan (כמובן ללא הצלחה), ובלי כינויים ותוקפנות ברוטאלית לגופו של אדם ad hominem.

והוא הביא את דבריך לאבסורד, ושאל האם בגלל הדוגמא שלך המסקנה היא שאין להקשיב לרבנים כל עיקר. כרגע אתה הוא המתחמק מתשובה.

מתוך הניסיון שלך בצבא כמובן, שחיילת בתפקיד משרדי זה בדיוק כמו פקידה בשוק הפרטי. אותה דינמיקה, אותן יחסי עובד-מעביד, ואותן נורמות של צניעות.

האם אתה חותם על הדברים?

ברשותך אתקדם עוד שלב קדימה: אתה טוען ש"כידוע ומפורסם שהשירות הלאומי למשל, מציב כנראה בימינו אתגרים בעייתיים הרבה יותר מאשר המסגרות שרוב ככול הנשים הדתיות המשרתות בצבא עומדות בפניהן."

אתה מן הסתם אומר זאת מידיעה גמורה, אחרת לא הייתה מעיז לטעון טענה כל כך לא פשוטה ואינטואיטיבית, ועוד כ"ידוע ומפורסם", ועם נתון סטטיסטי מאוד חריף שאומר "רוב ככל". אם כך, מן הסתם עשית על התחום הזה מחקר רציני, או שלכל הפחות אתה נשען על מחקרים רציניים של אחרים.

כיון שכל הרבנים הנבערים לא מבינים כלום מהחיים שלהם, ולא יודעים בכלל מה המציאות בשטח, וכיון שאתה יודע כל כך טוב, אנא שתף אותנו והאר את עינינו במקורות המידע שלך, למען נוכל להניח את הנתונים המובהקים כל כך על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן, ולהצילם מנבערותם הקשה.

על מחקר שעשתה דוקטורנטית בבר אילן. אני מבין שאפילו לא טרחת לפתוח את הקישור.

אני לא חושב שקונסרבטיבי זו קללה. זה תיאור של השקפה תאולוגית, וקבוצה סוציולוגית מובדלת. הרב בני לאו לגמרי אוחז בהשקפה התאולוגית הזו, אבל בוחר שלא להשתייך לקבוצה הסוציולוגית. זה לא הופך אותו לפחות קונסרבטיבי. אם יש לך טענות מנומקות כנגד הקביעה הזאת, את מוזמן לשטוח אותן.

בוא נתחיל מזה שכן קראתי ומשם הגיעה התגובה שלקרוא לדבר הזה מחקר זה בדיחה ואני אסביר למה.

קודם כל-רוב הבנות הדתיות(שמגדירות את עצמם דתיות-הגדרה אישית של כל אחת) יש להן רב שמלווה אותן בבחירה ובשירות עצמו,היא טוענת שקרוב ל350 בנות לא שאלו אף רב והתגייסו-זה לא המציאות שאני מכירה.

נמשיך- 

"רוב הבנות שמתגייסות הן עושות זאת כתפיסת שיוויון בין המינים"-שטות גמורה מצוצה מהאצבע,אני לא הלכתי להיות תצפיתנית משיוויון ולא שום בת דתייה שדיברתי איתה,העובדה שלא מצאתי את עצמי בשירות לאומי.אתה מוזמן לצטט את המשפט-לא התגייסתי מתוך שיוויון.

אני מסכימה מאוד שהגיוס מגיע מהזרם המרכזי בעיקר (מיינסטרים) אבל זה לא בא מתוך זלזול,לצערי יש מגמה שהרבה מתעלמים ממנה ששירות לאומי לא מתאים לכולן,להמשיך לטמון את הראש באדמה לא יעזור.

אני אחזור על מה שכתבתי בעבר- הצבא לא מושלם לא לבנים ולא לבנות מהמגזר הדתי ויש הרבה בעיות,ואם הייתי יכולה הייתי פותחת צבא אך ורק לבנות וצבא רק לבנים כי במתכונת הנוכחית ולצערי אתה ועוד רבים לא מבינים אותה הצבא לא יצליח להסתדר בלי בנות,אא"כ יקרה נס עצום.

קונסרבטיבי זה לא קללה,הזלזול שלך כלפיו מקומם אך ורק מהעובדה שאין מה לעשות הוא חושב אחרת ולקרוא לו קונסרבטיבי זה שקר( אגב אם היית טורח לפתוח מה פירוש המושג קונסרבטיבי ומה זה אומר כנראה שלא היית מכנה אותו ככה) הוא אולי ליברלי יותר אבל זה לא הופך אותו לקונסרבטיבי.

הוא מלווה לבדו את כל הבנות שאת מדברת עליהן?

ה"מחקר" שלך כולל את סביבתך הקרובה, והיא עשתה שאלון מקיף בסטנדרט מדעי. אינטרסים יש לכולם.

ומצד האמת אין כל סתירה. זה שאת לא הלכת בגלל שיוויון, זה אומר שאת מהמיעוט. היא לא אמרה שכולן, אלא שהרוב.

אני בהחלט מסכים שש"ל לא מתאים לכולן. אפשר גם ללכת ישירות למדרשה או ללימודים גבוהים.

לגבי הרב לאו, בואי נעשה כך: קראי את הערך יהדות קונסרבטיבית בוויקיפדיה, וספרי לי איזה סעיף במאפייניה לא מתאים לו. אני אביא ראיות שקושיות כנגד, וכך נוכל להתחיל לדון.

תראי שהדיון המרכזי (אמנם לא היחיד) הוא עצם העובדה שאתן לא שמות על הממסד הרבני.

מי שבחרה להתגייס ויתרה על דרך חיים ובית שבו נשמעים בכל השאלות ההלכתיות הרציניות לגדולי הפוסקים, ובמקום זה הולכת לפי הרב בני לאו ורבני בית הלל. אז מי שזה מתאים לו שיצא איתן. מבחינתי (עקרונית. אני כבר נשוי) זה יותר גרוע מעצם הגיוס. אם היא סתם לא מקשיבה לרבנים, בד"כ יותר קל לשנות את דעתה ולהשפיע עליה, אבל אם היא כבר הולכת אחרי רבנים כאלו, יש לקליפות אחיזה הרבה יותר חזקה. 

שבמשפט האחרון כבר יצאתי מההקשר של דייטים.

או כמו שהתבטא בעניין הרב שמואל אליהו שכל שדרת הפוסקים לא התירו שירות נשים

אני לא חושב בסופו של דבר הם רבנים גדולים ויש להם מילה.

פעם שלישית אולי שאני שואל כאן בשרשור ולא זוכה לתשובה.

אשמח לראות מקורות.

יש מקורות כלשהם?
פסקים שלהם?

משהו?

מגדולי ישראל, מי מהם תמך?
אם כולם לא תמכו מי בשדרה שלהם תמך, מי מהקבוצה של גדולי הדור של הציונות הדתית של הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל והרב צבי יהודה(לכל זרמי הציונות הדתית) כן תמך?
ואם אף אחד לא תמך, באיזו זכות באים ומפרים את דעתם?

עצם שירות צבאי לבנות. בלי קשר לבעיית הצניעות שהיא בעיה נלווית, חמורה מאוד בפני עצמה...

ככה שה"צריך לזכור" שלך לא נכון, וזה במילים עדינות..  

רק בדור הזה או גם רבנים מדורות קודמים?

זה עוצר באחרונים או גם בראשונים?

אם כי במינונים שונים..

אבל באמת שאני לא מבין את הסברה. אפשר להגיד את זה על הרבה פריצות גדר.

אפשר לחדש בהמון תחומים. למשל, לשים קשת כ"כיסוי ראש" במקום הסרט שכבר הפך לנפוץ, וכל על זו הדרך.

אין מקום לנתק בין עצם החדשנות לאופייה, מקורה ומגמתה. ונראה לי שגם לא כל מניע של בחורה לעלות להר הבית יהיה קביל בעיניך.

השקר הראשון שצריך להסיר בחיפוש האמת היא הגאווה העצמית שאני יכול לשפוט הכל,

קודם כל ענווה, אח"כ אפשר להתחיל לחפש אמת - אחרת אין שום דרך להגיע לשום אמת.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!