פעם בא לרב עזרא עטיה זצ"ל אברך בקיא בתורה כדי לקבל הסכמה על ספר מוסר שהוא כתב...

הרב עיין בספר... אבל לפני שהחליט אם לתת הסכמה, ביקש להגיד לאותו אברך כוס מים..

אותו אברך לקח את הכוס מים.. בירך במהירות.. בלי פסיקים בלי נקודות... ושתה.

הרב אמר לו: קח את הספר שלך ולך מפה... אני לא נותן לך הסכמה... קודם תלמד לברך כמו שצריך.

אבל נראה לי שזה קשור יותר לאיך היא קוראת והאם היא מנסה לפחות להתרכז... לא אם היא מרוכזת.

ריכוז בתפילה זה קשה בכל אופן... גם לאנשים שבאמת מנסים להתפלל כמו שצריך

שהיו לי נפילות נוראות ואיומות בתחום התפילה והקימה אליה, באמת נוראיות - אבל התפילה והקשר עם הקב"ה חשובים לי מאוד.

נכון, ברור שאם הייתי מצליח לראות בתפילה את "פרי היום" כמו שכותב הכוזרי, כנראה שזה היה עוזר לי.

אבל זה קשה מאוד להגיע לרמה כזו של חיבור לתפילה...

במיוחד שמדובר על תפילת אנשי כנסת הגדולה. לא תמיד מבינים כל מילה, לא תמיד רואים את הקשר אלי.

בתפילות בניסוח אישי יותר קל. או בברכות (יצא לי לא-אחת לאכול משהו רק בשביל הברכה...).

אגב, אם כבר הזכרתי - הודו לה' כי טוב - ב"ה הצבא ממש לימד אותי איך לקום כמו שצריך לתפילות

שהדרך שלהם היתה להתפלל במהירות ואף על פי כן התרכזו בכל מילה.

גם אני התפילות הכי חזקות שלי הן דווקא המהירות יותר.

אבל לפעמים כשאתה מדבר עם האדם מיד אחרי שהתפלל

אפשר להרגיש עליו אם הוא התפלל בכוונה.

אבל זה גם נקודה קשה ולא פשוטה.

וצריך ענווה והכרה עצמית לחפש מישהו בדרגה שלך ולא נסיך על הסוס הלבן, שכל תפילותיו בדביקות גדולה אי שם באצילות.

הכי חשוב שהוא ירצה להתקדם, שייך בתיקון, חשבון נפש והתקדמות.

שמעתי פעם מהרב אליעזר מלמד שליט"א

שאצל נשים - יותר קריטית הכוונה,

אך אצל גברים - העיקר זה המחוייבות והמסגרת.

[זה כמובן לא בא לפטור אף אחד משום דבר, אבל עדיין...].

בחור שחשוב לו שלש תפילות במנין - זה מראה על יראת שמים.

בחורה שאומרת תהלים באופן קבוע - זה מראה על האישיות.

בחורה שאומרת שיש ימים שהיא לא מתפללת (שוכחת או לא יוצא) - זה מראה על האישיות.

בחורה (לא נשואה!) שלא הולכת לקבלת שבת לבית כנסת - צריך עיון גדול...

אם תוך כדי פגישה יצאה לי תפילה מעפנה,

לא הייתי רוצה שישפטו אותי על זה

(מעבר לזה שכבר תקופה התפילה שלי נוראית...),

וגם לא הייתי שופט אותה על סמך מראה עיניים של עמידתה בתפילה...

אני בכלל לא שולל בנות, ולא פוסל אותן.

אני בסך הכל לא רוצה שהן תהיינה אשתי, וזה לא כ"כ נורא...

נראה לי מאוד מובן שבחורה שאוהבת את ד' ויש לה רגש דתי תתפלל קבלת שבת.

לא ארוך, לרוב חווייתי עם יש קרליבך (שאני ממש לא בעניין, אבל זה ממש לא הדיון...).

לא כמו שחרית של שבת, שיש מנהג (מגונה לדעתי) לא לקום אליה,

ויש הרבה יותר לימודי זכות בעניין הזה...

עד כאן בעניין הזה.

שתהיה שבת שלום ומבורך!

שנזכה לקבל את השבת בשמחה!

לי ידוע שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה

צריך ללמוד הרבה קבלה כדי להבין מה זה (ולכן אני לא מבין...)

לזה נראה לי מתכוון הרב דרוקמן שליט"א, ותלמידו שיחיה.

כמו שנישואין הם לא שכל ולא רגש, אלא מציאות.

הקדושה מתגלה דרך השכל, הרגש, הרצון, החוויה, וכן, גם הגוף.

@יפה זה לא סיבה, זה מתגלה אחרת אצל גברים ונשים, נכון.

אבל הקדושה היא התגלות של הקודש בעולם הזה.

הקודש הוא רצון ד' הפשוט, בלי שצמצמו אותו למושגים מורכבים.

רצון ד' הפשוט לברוא נבראים, כדי לעשות דירה בתחתונים (תניא),

או כדי לגלות את ייחודו דווקא במקום החושך וההסתר (דעת תבונות לרמח"ל).

[ע' בהקדמה לאורות הקודש ב, ובדברי הרב בתחילת הספר..]

לכן לא אמרתי משהו מוכרח, אלא צריך עיון גדול...

הנורמליות היא שנשים הולכות לקבלת שבת, גם לא דוסיות...

אם לא - צריך עיון גדול... יכול גם להיות שהיא מעל הנורמות...

תאמיני לי שלמדי דבר או שניים על נפש, רוח ונשמת האשה...

[לכאורה בחיה וביחידה אין הבדל... לא מבין בזה יותר מדי...]

לכן לא דברתי על תפילה במניין ודברים כאלה, אלא על נורמליות.

שיהי שבת שלום ומבורך!

מלכתחילה הבאתי את הטיעון של הקדושה ששורה בציבור כדי לומר שיש טעם שנשים תלכנה בכל זאת לתפילה במניין, גם אם הן לא מתחברות לסגנון התפילה שם.

אח"כ קצת חזרתי בי מזה.

וצריך לעיין יותר.

בכל אופן, "תרחיב לבי" היטיב להסביר אותי (ולמה כולם חושבים שצריך קבלה בשביל הצד העמוק שבתורה??), שדיברתי על הקדושה כדבר שהוא פשוט מציאות. לא פחות מששולחן זה מציאות, גם קדושה זו מציאות. כמובן, שולחן זו מציאות גשמית וקדושה זו מציאות רוחנית. אבל שניהם מציאות שאפשר להצביע עליה.

אני רואה ערך בכך שמישהי מעריכה קדושה מציאותית, שמשיגים אותה בשכל ולאו דווקא בהרגשה. ולכן היא תעדיף ללכת לתפילה בציבור כדי להיות שייכת לקדושה הזו.

אני בהחלט מבין ומסכים שזה לאו דווקא מוכרח, שהרי ההלכה לא מחייבת בנות במניין, והרגשת הקשר לקב"ה חשובה לא פחות מאשר המוכנות להיות שייכת לקדושה. כלומר, שלא פחות חשוב להרגיש תפילה מרוממת ולהיות אח"כ שמחה וחיה יותר בבית וכלפי הבעל והילדים, מאשר להתמסר לקדושה שלא מרגישים בה. ויש גם מקומות אחרים להתמסר בהם לקדושה שאיננה מובחנת דווקא בהרגשה...

אז לסיכום -

במחשבה שניה, לא נראה לי עקרוני שתלך לקבלת שבת.

כן נראה לי עקרוני שתבין שיש גם דבר כזה קדושה שאיננה תלויה בזה שמרגישים אותה. ולכן, ישנם מצבים כאלה, שבהם יש צורך להעדיף קדושה על פני משהו שמחבר ברגש.

ובודאי שיש קשר ברור בין ניגונים לשמחה... כך מבואר בגמרא

שבת ל 

 ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' "

ראה עוד המעשה של יונה הנביא שנהיה נביא בעקבות שהוא עלה לרגל ושמע את ניגון הלווים.. ומתוך השמחה הוא נהיה נביא למרות שהוא לא היה ראוי לזה... 

(לצערי שכחתי את המקור לזה)

מוזמן לעיין בדברי ולראות שדיברתי על דברים כלליים יותר מאשר מה עושה אדם פרטי להשראת שכינה.

שכינה זה לא איזה משהו כזה שאני מנגן ושמח וזה נוחת עלי.

שכינה זה דבר מאוד עמוק, שכל החיים עם אלוקים קשורים אליו. והחיים עם אלוקים עוברים דרך החיים עם הציבור, ועם עמ"י.

אם כי אנחנו כבר סוטים מנושא התפילה, וחבל

אגב, לרוב אני אומר קבלת שבת לבד [בעיקר אם יש קרליבך...],

אם אפשר - בחוץ, ואם אי אפשר - בחדר שקט...

אבל אני לא אשה, וקשה לי להאמין שלאשה יש שיקולים כ"כ ליטאיים...

הולכים לתפילה בערב שבת. ברור...

זה שמכוונים או לא, זה כבר סיפור אחר, לא בשליטתנו.

יש דברים ברורים, כמו תפילה במנין לגבר [אם זה מה שהייתי מחפש...].

זה, מבחינתי, אחד מהם, מצד היחס הנפשי.

הבנתי אותך, הבנת אותי, ב"ה.

ראיתי כמה וכמה בנות, מכמה וכמה משפחות.

כך נורמלי לעשות...

ויש ניסוחים יותר מכבדים... לא שנפגעתי...

לא "מקדם בעבודת ה'." תפילה, היא עבודת ה' בעצמה.

לא בשביל להתקדם בעבודת ה' אני מתפלל... אלא כדי לעבוד את ה', ממש.

כמובן, שזה גם מאוד עוזר ומקדם בשאר עבודת ה', כי זו נקודת שיא של המפגש איתו. אבל העיקר בזה הוא, עצם עבודת ה'...

אא"כ את טוענת שזה שונה אצל נשים? אני לא כמו "תרחיב לבי" בעניין, לא למדתי מספיק על נפש הנשים. אבל בכ"א נראה לי שזה לא שונה... זה נראה לי דבר יסודי בתפילה עצמה (מוזמנת בשמחה לחדש לי).

האם התפילה שלי בכוונה? (התשובה: לא)

אני עושה מצוות לשם שמיים? (רוצה, לא ממש מצליח)

ועוד

אני מניח שזה מעניין רבים מאלה שיוצאים לדייטים

מאוד כדאי לברר זאת בדיבור או בדיון ולא להציץ דווקא כשהוא / היא מתפללים

ולנעוץ עיניים

אם המציאות היא שבנות בוחנות את התפילה של הבחור

אז חלקם יתקשו להתפלל בטבעיות או כפי שהם מורגלים,

וממילא זה לא ישקף את המציאות לגביהם

הם ידעו שיש מצב שבוחנים אותם ומסתכלים עליהם וזה מלחיץ

ובטח לא מתאים לשעת התפילה

איך האדם הממוצע ירגיש לו היו נועצים מבט על איך שהתלבש

או התאפר או על איך שהוא קושר שרוכים

כמו אינטליגנציה, מידות, מראה חיצוני.

והתפילה מעידה על הקשר בין האדם לקב"ה...

למה זה לא עניינה?

קודם בודקים מי האדם אח"כ בונים איתו קשר..

כדי למצוא בחורה שאוהבת להתפלל ואוהבת לקיים מצוות צריך לחפש טוב (כנ"ל לגבי בחור כמובן)

ואם מצאתי מישהי שלא כזאת.. גם אם היא תהיה חולה עלי,  לא שווה לי הקשר איתה. 

לעומת זאת... אם אני אמצא בחורה טובה וצדיקה..

תאמיני לי שלחזר אחריה ולגרום לה לאהוב אותי זה כבר הרבה יותר קל..

כמו שכתבתי בתגובה הראשונה... זה קשה לכוון גם למי שבאמת מנסה.

ומי אני בכלל שאפסול על חוסר הצלחה..

אבל אני אבדוק כמה חשוב בעיניה התפילה... זה כן ענייני

(כלומר, זה כן גורם בעל משמעות מסוימת באישיות, אבל אני לא נכנס לשאלה אם נכון להכריע על קשר לפי זה כסימן)

רק רציתי לומר שבאופן כללי, בלי שום קשר לשידוכין, לא נכון לדעתי להתבונן במיוחד על מישהו כשהוא מתפלל. זאת אמורה להיות עבודה אינטימית שלו מול ה' (גם זה שהתפילה היא בלחש קשור לזה); להתבונן עליו באופן ממושך לא נראה לי שייך.

ותכליתית... לא אוהב, אבל יכול להבין.

(כמו שאני גם לא אוהב הרבה "מבחנים" אחרים שלפעמים צריך לעבור. אבל לא אפסול מישהי על זה שהיא יותר מדי בוחנת אם לפסול אותי)

ואני לא יודע איך הסתכלות קצרה ותכליתית יכולה להיות מדד. אפילו אם התפילות שלו מרוממות לגבהי על, יכול להיות שהפעם לא היה לו טוב כי משהו הסיח את דעתו (הוא הרגיש שאיזו מישהי נחמדה מציצה עליו סתם), או שלא ראית עליו שזה מרומם אותו.

מה גם שכבר יצא לי להזכיר, שיכול להיות אדם שמאוד מחובר לקב"ה, אבל בהתחברות לתפילת אנשי כנסת הגדולה הוא עדיין עובד על עצמו.

רבותיהם- להוציא נשותיהם

רבותיהם-להוציא ארוסותיהם

רבותיהם- להוציא מדוייטיהם

שמנסה ללמוד (ובאופן טבעי ונורמלי הרב מסתייג מכך), ובין איש/ה שמנסה לבחון את בן/ת זוגו/ה

(כמו שהסביר ה-מיוחד)

היא גם קשורה מאוד ליכולת הריכוז של האדם.

"התפילה היא ביטוי האמונה בה' ואף שתפילו עדיין חיצונית עוסק הוא על כל פנים בביטוי דברים של אמונה"

אז כן- מי שמתפלל בכוונה (וגם בלי כוונה כ"כ) הוא מראה שיש לו קשר יותר חזק לה' יותר ממי שלא מתפלל. אני לא מבין מה זה נראה לא מרוכז אבל בנאדם שרואה את עצמו בתפילה יותר מידי מדבר עם אחרים, קורא עיתונים (נו, טוב "עלונים") או בחול מסתכל בפלא אז מאוד כדאי שישאל את עצמו אם הוא ממש מחובר להקב"ה

חלק ג' עמ' 160- אמונה

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?