פעם בא לרב עזרא עטיה זצ"ל אברך בקיא בתורה כדי לקבל הסכמה על ספר מוסר שהוא כתב...

הרב עיין בספר... אבל לפני שהחליט אם לתת הסכמה, ביקש להגיד לאותו אברך כוס מים..

אותו אברך לקח את הכוס מים.. בירך במהירות.. בלי פסיקים בלי נקודות... ושתה.

הרב אמר לו: קח את הספר שלך ולך מפה... אני לא נותן לך הסכמה... קודם תלמד לברך כמו שצריך.

אבל נראה לי שזה קשור יותר לאיך היא קוראת והאם היא מנסה לפחות להתרכז... לא אם היא מרוכזת.

ריכוז בתפילה זה קשה בכל אופן... גם לאנשים שבאמת מנסים להתפלל כמו שצריך

שהיו לי נפילות נוראות ואיומות בתחום התפילה והקימה אליה, באמת נוראיות - אבל התפילה והקשר עם הקב"ה חשובים לי מאוד.

נכון, ברור שאם הייתי מצליח לראות בתפילה את "פרי היום" כמו שכותב הכוזרי, כנראה שזה היה עוזר לי.

אבל זה קשה מאוד להגיע לרמה כזו של חיבור לתפילה...

במיוחד שמדובר על תפילת אנשי כנסת הגדולה. לא תמיד מבינים כל מילה, לא תמיד רואים את הקשר אלי.

בתפילות בניסוח אישי יותר קל. או בברכות (יצא לי לא-אחת לאכול משהו רק בשביל הברכה...).

אגב, אם כבר הזכרתי - הודו לה' כי טוב - ב"ה הצבא ממש לימד אותי איך לקום כמו שצריך לתפילות

שהדרך שלהם היתה להתפלל במהירות ואף על פי כן התרכזו בכל מילה.

גם אני התפילות הכי חזקות שלי הן דווקא המהירות יותר.

אבל לפעמים כשאתה מדבר עם האדם מיד אחרי שהתפלל

אפשר להרגיש עליו אם הוא התפלל בכוונה.

אבל זה גם נקודה קשה ולא פשוטה.

וצריך ענווה והכרה עצמית לחפש מישהו בדרגה שלך ולא נסיך על הסוס הלבן, שכל תפילותיו בדביקות גדולה אי שם באצילות.

הכי חשוב שהוא ירצה להתקדם, שייך בתיקון, חשבון נפש והתקדמות.

שמעתי פעם מהרב אליעזר מלמד שליט"א

שאצל נשים - יותר קריטית הכוונה,

אך אצל גברים - העיקר זה המחוייבות והמסגרת.

[זה כמובן לא בא לפטור אף אחד משום דבר, אבל עדיין...].

בחור שחשוב לו שלש תפילות במנין - זה מראה על יראת שמים.

בחורה שאומרת תהלים באופן קבוע - זה מראה על האישיות.

בחורה שאומרת שיש ימים שהיא לא מתפללת (שוכחת או לא יוצא) - זה מראה על האישיות.

בחורה (לא נשואה!) שלא הולכת לקבלת שבת לבית כנסת - צריך עיון גדול...

אם תוך כדי פגישה יצאה לי תפילה מעפנה,

לא הייתי רוצה שישפטו אותי על זה

(מעבר לזה שכבר תקופה התפילה שלי נוראית...),

וגם לא הייתי שופט אותה על סמך מראה עיניים של עמידתה בתפילה...

אני בכלל לא שולל בנות, ולא פוסל אותן.

אני בסך הכל לא רוצה שהן תהיינה אשתי, וזה לא כ"כ נורא...

נראה לי מאוד מובן שבחורה שאוהבת את ד' ויש לה רגש דתי תתפלל קבלת שבת.

לא ארוך, לרוב חווייתי עם יש קרליבך (שאני ממש לא בעניין, אבל זה ממש לא הדיון...).

לא כמו שחרית של שבת, שיש מנהג (מגונה לדעתי) לא לקום אליה,

ויש הרבה יותר לימודי זכות בעניין הזה...

עד כאן בעניין הזה.

שתהיה שבת שלום ומבורך!

שנזכה לקבל את השבת בשמחה!

לי ידוע שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה

צריך ללמוד הרבה קבלה כדי להבין מה זה (ולכן אני לא מבין...)

לזה נראה לי מתכוון הרב דרוקמן שליט"א, ותלמידו שיחיה.

כמו שנישואין הם לא שכל ולא רגש, אלא מציאות.

הקדושה מתגלה דרך השכל, הרגש, הרצון, החוויה, וכן, גם הגוף.

@יפה זה לא סיבה, זה מתגלה אחרת אצל גברים ונשים, נכון.

אבל הקדושה היא התגלות של הקודש בעולם הזה.

הקודש הוא רצון ד' הפשוט, בלי שצמצמו אותו למושגים מורכבים.

רצון ד' הפשוט לברוא נבראים, כדי לעשות דירה בתחתונים (תניא),

או כדי לגלות את ייחודו דווקא במקום החושך וההסתר (דעת תבונות לרמח"ל).

[ע' בהקדמה לאורות הקודש ב, ובדברי הרב בתחילת הספר..]

לכן לא אמרתי משהו מוכרח, אלא צריך עיון גדול...

הנורמליות היא שנשים הולכות לקבלת שבת, גם לא דוסיות...

אם לא - צריך עיון גדול... יכול גם להיות שהיא מעל הנורמות...

תאמיני לי שלמדי דבר או שניים על נפש, רוח ונשמת האשה...

[לכאורה בחיה וביחידה אין הבדל... לא מבין בזה יותר מדי...]

לכן לא דברתי על תפילה במניין ודברים כאלה, אלא על נורמליות.

שיהי שבת שלום ומבורך!

מלכתחילה הבאתי את הטיעון של הקדושה ששורה בציבור כדי לומר שיש טעם שנשים תלכנה בכל זאת לתפילה במניין, גם אם הן לא מתחברות לסגנון התפילה שם.

אח"כ קצת חזרתי בי מזה.

וצריך לעיין יותר.

בכל אופן, "תרחיב לבי" היטיב להסביר אותי (ולמה כולם חושבים שצריך קבלה בשביל הצד העמוק שבתורה??), שדיברתי על הקדושה כדבר שהוא פשוט מציאות. לא פחות מששולחן זה מציאות, גם קדושה זו מציאות. כמובן, שולחן זו מציאות גשמית וקדושה זו מציאות רוחנית. אבל שניהם מציאות שאפשר להצביע עליה.

אני רואה ערך בכך שמישהי מעריכה קדושה מציאותית, שמשיגים אותה בשכל ולאו דווקא בהרגשה. ולכן היא תעדיף ללכת לתפילה בציבור כדי להיות שייכת לקדושה הזו.

אני בהחלט מבין ומסכים שזה לאו דווקא מוכרח, שהרי ההלכה לא מחייבת בנות במניין, והרגשת הקשר לקב"ה חשובה לא פחות מאשר המוכנות להיות שייכת לקדושה. כלומר, שלא פחות חשוב להרגיש תפילה מרוממת ולהיות אח"כ שמחה וחיה יותר בבית וכלפי הבעל והילדים, מאשר להתמסר לקדושה שלא מרגישים בה. ויש גם מקומות אחרים להתמסר בהם לקדושה שאיננה מובחנת דווקא בהרגשה...

אז לסיכום -

במחשבה שניה, לא נראה לי עקרוני שתלך לקבלת שבת.

כן נראה לי עקרוני שתבין שיש גם דבר כזה קדושה שאיננה תלויה בזה שמרגישים אותה. ולכן, ישנם מצבים כאלה, שבהם יש צורך להעדיף קדושה על פני משהו שמחבר ברגש.

ובודאי שיש קשר ברור בין ניגונים לשמחה... כך מבואר בגמרא

שבת ל 

 ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' "

ראה עוד המעשה של יונה הנביא שנהיה נביא בעקבות שהוא עלה לרגל ושמע את ניגון הלווים.. ומתוך השמחה הוא נהיה נביא למרות שהוא לא היה ראוי לזה... 

(לצערי שכחתי את המקור לזה)

מוזמן לעיין בדברי ולראות שדיברתי על דברים כלליים יותר מאשר מה עושה אדם פרטי להשראת שכינה.

שכינה זה לא איזה משהו כזה שאני מנגן ושמח וזה נוחת עלי.

שכינה זה דבר מאוד עמוק, שכל החיים עם אלוקים קשורים אליו. והחיים עם אלוקים עוברים דרך החיים עם הציבור, ועם עמ"י.

אם כי אנחנו כבר סוטים מנושא התפילה, וחבל

אגב, לרוב אני אומר קבלת שבת לבד [בעיקר אם יש קרליבך...],

אם אפשר - בחוץ, ואם אי אפשר - בחדר שקט...

אבל אני לא אשה, וקשה לי להאמין שלאשה יש שיקולים כ"כ ליטאיים...

הולכים לתפילה בערב שבת. ברור...

זה שמכוונים או לא, זה כבר סיפור אחר, לא בשליטתנו.

יש דברים ברורים, כמו תפילה במנין לגבר [אם זה מה שהייתי מחפש...].

זה, מבחינתי, אחד מהם, מצד היחס הנפשי.

הבנתי אותך, הבנת אותי, ב"ה.

ראיתי כמה וכמה בנות, מכמה וכמה משפחות.

כך נורמלי לעשות...

ויש ניסוחים יותר מכבדים... לא שנפגעתי...

לא "מקדם בעבודת ה'." תפילה, היא עבודת ה' בעצמה.

לא בשביל להתקדם בעבודת ה' אני מתפלל... אלא כדי לעבוד את ה', ממש.

כמובן, שזה גם מאוד עוזר ומקדם בשאר עבודת ה', כי זו נקודת שיא של המפגש איתו. אבל העיקר בזה הוא, עצם עבודת ה'...

אא"כ את טוענת שזה שונה אצל נשים? אני לא כמו "תרחיב לבי" בעניין, לא למדתי מספיק על נפש הנשים. אבל בכ"א נראה לי שזה לא שונה... זה נראה לי דבר יסודי בתפילה עצמה (מוזמנת בשמחה לחדש לי).

האם התפילה שלי בכוונה? (התשובה: לא)

אני עושה מצוות לשם שמיים? (רוצה, לא ממש מצליח)

ועוד

אני מניח שזה מעניין רבים מאלה שיוצאים לדייטים

מאוד כדאי לברר זאת בדיבור או בדיון ולא להציץ דווקא כשהוא / היא מתפללים

ולנעוץ עיניים

אם המציאות היא שבנות בוחנות את התפילה של הבחור

אז חלקם יתקשו להתפלל בטבעיות או כפי שהם מורגלים,

וממילא זה לא ישקף את המציאות לגביהם

הם ידעו שיש מצב שבוחנים אותם ומסתכלים עליהם וזה מלחיץ

ובטח לא מתאים לשעת התפילה

איך האדם הממוצע ירגיש לו היו נועצים מבט על איך שהתלבש

או התאפר או על איך שהוא קושר שרוכים

כמו אינטליגנציה, מידות, מראה חיצוני.

והתפילה מעידה על הקשר בין האדם לקב"ה...

למה זה לא עניינה?

קודם בודקים מי האדם אח"כ בונים איתו קשר..

כדי למצוא בחורה שאוהבת להתפלל ואוהבת לקיים מצוות צריך לחפש טוב (כנ"ל לגבי בחור כמובן)

ואם מצאתי מישהי שלא כזאת.. גם אם היא תהיה חולה עלי,  לא שווה לי הקשר איתה. 

לעומת זאת... אם אני אמצא בחורה טובה וצדיקה..

תאמיני לי שלחזר אחריה ולגרום לה לאהוב אותי זה כבר הרבה יותר קל..

כמו שכתבתי בתגובה הראשונה... זה קשה לכוון גם למי שבאמת מנסה.

ומי אני בכלל שאפסול על חוסר הצלחה..

אבל אני אבדוק כמה חשוב בעיניה התפילה... זה כן ענייני

(כלומר, זה כן גורם בעל משמעות מסוימת באישיות, אבל אני לא נכנס לשאלה אם נכון להכריע על קשר לפי זה כסימן)

רק רציתי לומר שבאופן כללי, בלי שום קשר לשידוכין, לא נכון לדעתי להתבונן במיוחד על מישהו כשהוא מתפלל. זאת אמורה להיות עבודה אינטימית שלו מול ה' (גם זה שהתפילה היא בלחש קשור לזה); להתבונן עליו באופן ממושך לא נראה לי שייך.

ותכליתית... לא אוהב, אבל יכול להבין.

(כמו שאני גם לא אוהב הרבה "מבחנים" אחרים שלפעמים צריך לעבור. אבל לא אפסול מישהי על זה שהיא יותר מדי בוחנת אם לפסול אותי)

ואני לא יודע איך הסתכלות קצרה ותכליתית יכולה להיות מדד. אפילו אם התפילות שלו מרוממות לגבהי על, יכול להיות שהפעם לא היה לו טוב כי משהו הסיח את דעתו (הוא הרגיש שאיזו מישהי נחמדה מציצה עליו סתם), או שלא ראית עליו שזה מרומם אותו.

מה גם שכבר יצא לי להזכיר, שיכול להיות אדם שמאוד מחובר לקב"ה, אבל בהתחברות לתפילת אנשי כנסת הגדולה הוא עדיין עובד על עצמו.

רבותיהם- להוציא נשותיהם

רבותיהם-להוציא ארוסותיהם

רבותיהם- להוציא מדוייטיהם

שמנסה ללמוד (ובאופן טבעי ונורמלי הרב מסתייג מכך), ובין איש/ה שמנסה לבחון את בן/ת זוגו/ה

(כמו שהסביר ה-מיוחד)

היא גם קשורה מאוד ליכולת הריכוז של האדם.

"התפילה היא ביטוי האמונה בה' ואף שתפילו עדיין חיצונית עוסק הוא על כל פנים בביטוי דברים של אמונה"

אז כן- מי שמתפלל בכוונה (וגם בלי כוונה כ"כ) הוא מראה שיש לו קשר יותר חזק לה' יותר ממי שלא מתפלל. אני לא מבין מה זה נראה לא מרוכז אבל בנאדם שרואה את עצמו בתפילה יותר מידי מדבר עם אחרים, קורא עיתונים (נו, טוב "עלונים") או בחול מסתכל בפלא אז מאוד כדאי שישאל את עצמו אם הוא ממש מחובר להקב"ה

חלק ג' עמ' 160- אמונה

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה