והחתימה הזאת.
והמילים האלו.

ותמיד אמרתי שאני
לא מפחד מבוטות,
אולי אפילו להפך.
פאר היצירות
נובע מכאב.

שלמות חייבת להיות
חסרה כדי להשתלם
ורק מתוך הריק
אפשר למלא את החלל
במשאלות לב.

אף פעם לא הייתי בפורום הזה, אבל כששוטטתי פה ברחבי האתר, וקראתי את השיר הזה, הייתי מוכרחה להגיב.
**באתי לכתוב את התגובה בפורום "ריק ומוסתר (ל"ת) (ל"ת)" אבל זה לא נתן לי להגיב.. אז אני מגיבה פה**
אמאלה. אתה מתאר מציאות מטורפת, מזעזעת.
כאב עצום ושברון מחריד.
"הגוף
הפך גופה"
וואו. כמה כאב וצרחות שלא נצרחות במשפט אחד.
"ומתוך השברים
לא נוצרה הארה
לא התאחו הסדקים
והמתים ממש לא קמו לתחייה"
אל תדאג, זה עוד יבוא. אני מבטיחה. מתישהוא תרגיש שלווה. מתישהוא תשמח. שמחה אמיתית.
ועד אז (וגם אחרי) תמשיך לכתוב. כי זה מדהים. כי זה יפה. כי זה פורק. כי זה משחרר את הכאב שצרוב אצלך בלב. כי זה פשוט חלק ממך.
"וניסה הוא דרכים
חדשות
לתעל את כאביו
אך החור נשאר
והמשיך וגנח
ודימם לגמרי
את אחרון כוחותיו"
אל תתייאש. אף פעם.
בכנות, אם אתה עוד פה בעולמנו אז לא לגמרי כילית את כוחותך. אתה מותש, זה ברור. אתה כאוב, זה גם ברור.
אבל יש בך כוחות ועוצמות. מטורפות.
סליחה על התגובה. הייתי חייבת.