אפשר ממש מגיל קטן:

ללמד ילד על סודות טובים ורעים,וההבדל ביניהם

יש הצגה לקטנים של נעה אריאל על זה-לא ראיתי אבל שמעתי דברים טובים

יש ספר "מוטב להזהר ולא להצטער",לצערי לא זוכרת כרגע שם הכותבים.ספר מצויר חמוד והותאם לציבור חרדי

כשאני מקלחת ילד או עוזרת לו בשירותים וכד' , הוא ישמע ממני בנוסף לשמות האמיתיים של איברי הגוף את הכינוי "המקומות הפרטיים" וכך זה נכנס לתודעה באופן בסיסי  

ללמד אותם על המרחב האישי ושיש לכבד את המרחב הזה אצל האחר,וגם אצל עצמך-דרך זה אפשר להכנס גם למצבים שצריך להגיד "לא" תקיף, רק באופן כללי בלי תיאורי מצב ספציפיים כדי לא לגרום חרדות איפה שלא צריך..

אצלנו בבית ממש סיסמה "הגוף שלי ברשותי - אל תיגע/י בי" - הם יודעים שזה טיעון מנצח במריבות

ושוב-אם קורה משהו (לא רק בהקשר הזה)לספר תמיד לאמא -או במקרה הצורך למבוגר משמעותי אחר

בצורה מפושטת-

'הגוף שלך הוא שלך בלבד, ואין לאף אחד זכות לגעת בו בלי רשות'.

(^^משפט ששמעתי מגיל 0 וגם מעבירה אותו הלאה לדור הבא).

זה^^ לא בא מהמקום המיני אלא מהבנה פשוטה שיש כללים וגבולות. ומי שחוצה אותם עושה משהו לא בסדר.

ילדים מבינים גבולות. אם זה בציורים בגן/בי"ס. ואם זה כלפי הסביבה או סמכות.

כמו שילדים  מודעים לכך שיש קווים ואסור לחצות אותם (מדברים פשוטים כמו קווי המחברת ועד דרך ארץ וכיבוד הורים)

כך גם לסביבה יש קווים וגבולות ואסור להם לחצות אותם ולהיכנס אל תוך המרחב הפרטי-אישי של הילד.

לתרגל ולשנן את הסיסמה: לצרוח, לברוח ולספר לאבא ולאמא (הקרדיט לחיים ולדר).

בערך פעמיים שלוש בתור ילדה ..

קצת הסתבכתי עם זה . אמרתי לילדה -"אם מישהו מציע לך סוכריה - את לא צריכה לדבר איתו , אלא פשוט לברוח. וגם אם מישהו אומר לך שהוא מחפש את הכלב שלו וצריך עזרה "...זה התברר כלא כל כך טוב , ונכון לעכשיו היא קצת פוחדת ממבוגרים. 

בכלל צריך למצוא דרך לא מפוחדת לשוחח על זה .

במקרה שלנו , אני מרגישה שלא יעזרו שיחות . ילדים הם מאד מאד תמימים וצריך פשוט להיות שם כמה שיותר.

פעם ראיתי ספר שמדבר על זה בצורה יותר יפה . משהו עם ג'ירף . הסיפור היה על ילד , שהבייביסיטר שלו , שהיה ילד גדול בן 14 נגע בו באופן שלא היה לא נעים . אני דיי מצטערת שלא רכשתי את הספר. נדמה לי שבסיפור אמא שלו שמה לב , שהוא עצוב , והוא סיפר לה. 

את הילדים לומר "אני צריך לשאול את רשות" על כל דבר שמבוגר זר (ולצערנו גם מוכר) מציע לילד שלא בנוכחותנו.

מציעים לך סוכריה - אני צריכה לשאול את אמא.

מבוגר מבקש עזרה כלשהי - אני צריכה לשאול את אמא רשות.

ככה זה גם פחות מפחיד את הילד וגם מציב תמרור אזהרה למבוגר המטריד -   יש מי שמשגיח על הילד גם אם כרגע הוא לא נוכח. 

אני לא יודעת איך להתייחס לזה עם הבן שלי בן כמעט שלוש שפתאום התחיל יותר לשים לב לאיבר.

איך לקרוא לזה? וגם לישבן?

סליחה על השאלה- מצד אחד לא רוצה להתעלם מקיומם לנצח וליצור תסביכים ומצד שני

חסרת אונים וידע...

גם כי לילד שעובר הטרדה קשה יותר לבטא את עצמו אם אין לו מילים,

וגם כי אלה איברים בדיוק כמו ידיים. מלמדת שמות (בעברית ובאנגלית- אני מדברת איתם אנגלית) ומלמדת אותם גם "למי מותר לגעת". הם יודעים יפה ועונים- רק לאמא ואבא במקלחת ובשירותים. 
אז הם מכירים גם שמות "מדעיים" וגם איך שקוראים בגן.

אני יודעת שזה בעייתי לא להתייחס... לא יודעת אם שייך לפרט אבל אם אפשר לפרט שמות שיהיו הכי צנוים אשמח לרעיונות...

בולבול וטוסיק. 

לא מבין מה הסיפור. 

אבל אם את רוצה צנוע יותר את יכולה ללכת על פיפי וישבן או אחוריים. 

ישבן זה בסדר וגם טוסיק איכשהו..אבל קשה לי לראות את עצמי מלמדת את המילה שכתבת...

תראי, אני יכול להבין אותך, אבל זה רק בהרגשה שלך,

בשביל הילדים כל האברים האלו וגם קקי ופיפי הם חלק מהחיים 

בדיוק כמו ידיים ורגליים ובדיוק כמו לאכול ולישון, זה הכל חלק מהחיים

מבחינת הילדים הטהורים והתמימים שלנו אין בזה שום דבר מיוחד

תנסי להיכנס לראש של הילדים ולבוא בגישה שלהם, 

אצלם זה לא אברי מין, אלא סתם חלק מהגוף החמוד והמתוק שלהם. 

אפשר גם להמציא לזה שם חיבה, אפשר לקרוא לו "פושפוש" וכדו

המקום? זה נראה לי להכניס לילדה שזה אסור, שהיא צריכה להתבייש, שזה "המקום-שאין-לומר-את-שמו". יש לזה שמות. כמו שלא תגידי "המקום, על הזרת. זה איברים בגוף. אפשר ללמד עם הסיר של נפתלי-
לנפתלי יש גוף, כמו לך. ובגוף הרבה איברים יפים ושימושיים. ראש לחשוב, פה לדבר ולאכול... פיפי לעשו פיפי, ישבן לשבת ובו חור קטן לעשות קקי. 
אין בזה שום בעיה, ובבקשה אל תלמדו את הבנות שזה "המקום", שאסור אפילו לקרוא לו בשם. ברור שבנות יתביישו בזה שהם בנות וירצו להיות בנים...

ש בהן. אגב,  אנחנו קוראים לצרכים גדולים וקטנים. לא אוהבת את המילים הרגילות, מגעילות אותי-בייחוד הגדולים.

ממש רעיון טוב לקרוא לזה ברית. צנוע ומכבד. גם המקום כמובן אבל כרגע מתמודדת עם בן.תודהרבה!!

ברית - אז מה הילד יחשוב כשיגידו לו שהולכים לברית? או שעושים לתינוק ברית?

אם כבר אז אולי איבר הברית.

המקום - זה כינוי לקב"ה...

לבנים- פיפי, בולבול או פין. 
לבנות- פיפי, פושפוש או פות. 
עם זה גם מדברים על מה עושים איתם- פיפי. ומי אמור לראות- אמא במקלחת, בשירותים או כשמתלבשים, או המטפלות במעון. 

עם כל ההערכה לאיילת בוכניק, אבל אני לא מסכימה עם הגישה הזו.

יש עניין לדבר בלשון נקיה.

הגישה שלנו לא נגמרת בשמות, אפשר לקרוא בכל שם לאברי המין ובכל זאת להיות סגורים ועצורים בנושא.

ואפשר להפך - לקרוא בכל שם אחר ולהיות סופר פתוחים וטבעיים לגבי הנושא.

ואני מכירה את שתי הגישות (הגישה בה גדלתי מול הגישה שאנחנו נוקטים עכשיו).

ואנחנו לא משתמשים בהם.

אני לא מציעה שמות, שכל אחד יבחר לעצמו מה שנוח לו.

(ואני לא מגלה את השמות הסודיים שלנו  )

והילדים שלי יודעים שיש שמות אחרים.

"שפה נקיה" - לא קשור ל"ניקיון", אלא למשלב דיבור.

אגב, אם את האנונימית ששמעה את איילת בוכניק- גם היציאות שלנו זה לא דבר "מלוכלך" או "מגעיל", כמו שכתבת. וזה לא נכון ללמד את הילדים כך. 

זה הכי טבעי שיש. זה שלא נוגעים ושוטפים ידיים זה קשור לחיידקים ולא ללכלוך. זה מעיד ב"ה על גוף בריא. זה הכל.

לדוגמא  - לשים דברים במקום

מצוות בין אדם למקום

הייתי באיזה שהוא מקום

אני חושבת שדיבור עם ילד קטן אמור להיות ברור

אותו דבר עם גדולים וקטנים - מילים כל כך נפוצות, משתמשים בהם בכל מיני משפטים וילד יחשוב שמדברים על שירותים

מטפלת או מישהי אחרת לא תבין מה הוא אומר

או ילד אחר או סתם בן אדם יגיד משהו שזה במקרה מילה סודית ואז אותו ילד לא יבין אותו כמו שצריך

לא מזמן לקחתי ילד של שכנה מהגן ועברו ליד יציאות של כלב, אז בן שלי אומר -קקי! ואותו ילד צוחק ואז מסתכל עלי פתאום באי-נוחות ומחכה למשהו ועכשיו אני מבינה שבבית שלהם כנראה לא אומרים את המילה

תלוי כמובן מה נהוג בסביבה, אבל אם בסביבה בדרך כלל אומרים מילה רגילה או מילה מסוימת אחרת אז ילדים ירגישו טיפה שונים שאצלם בבית יש מילים שונות. לא יודעת איך לנסח את זה טוב- כשבהתנהלות של משפחה או בשפה בתוך משפחה יש הרבה דברים שונים מהסביבה זה כאילו מפריד אותם מכולם. 

אנחנו מתייחסים מאוד בטבעיות לגוף ולכל שאלה שיש לילדים.

קוראים לכל דבר במילים שמיוחדים למשפחה שלנו.

הילדים יודעים גם שמות אחרים: גם "רפואיים" וגם שמות רחוב.

ואני חושבת שזו דרך נהדרת.

בבית אנחנו שומרים על נקיות הדיבור ולא משתמשים במילות רחוב, אבל גם יודעים ומכירים ומדברים ושואלים חופשי.

בגלל שזה עניין כל כך רגיש אני לא רוצה שיהיו לילד משקעים בעקבות כך. הבן יודע מה זה קקי ופיפי כי כך קוראים לזה לפעמים המטפלות אבל בבית אנחנו קוראים לזה גדולים וקטנים וכך הוא רגיל וזה גם יותר יפה בעיניי.

יצא לי לשמוע ילדים שמכריזים בקולי קולות בקניון- יש לי קקי" וסליחה אבל זה הגעיל אותי.

לא עצם זה שיש להם אלא שמעורר משהו לא נעים...אני צריך להתפנות, או יש לי גדולים יותר עדין ומכבד בעיניי.

אבל שוב אני לא רוצה שיהיה לילד תסביך על איברי הגוף שלווו מה עווששייםםםם??

קודם כל בחינוך ילדים אפשר תמיד לתקן.

ושנית, אין פסול בשפה נקיה, עדינה ומכבדת, בתנאי שמשוחחים עם הילדים בפתיחות על כל נושא שעולה, עונים לכל שאלה ולא מדחיקים או מסתירים.

ותשתמשי בהם. אבל תשתמשי בהם- אל תתעלמי מהאברים האלה...

אגב, גם ילדים שרגילים לדבר ב"פיפי וקקי"- כשהם גדלים אפשר ללמד אותם להגיד "אני צריך ללכת לשרותים"....הם מבינים את זה מעצמם מתישהוא...

איך מלמדים ילד גם את  השמות הרפואיים וגם שמות צנועים? הבן שלי הגדול אוטוטו בן שלוש ועדיין לא דיברתי איתו על שם המקום.

האמת שלא היה צורך להגיד לו משהו שקשור לזה אבל באמת שאני לא יודעת מה לעשות ואיך להתיחס לזה.

אם מישהו שמע גם שיחה של רב או דמות תורנית שמדברת על זה יהיה נחמד להחכים.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....