אני אחרת: אם את לא מפחדת מהם, מה את כן?
אני: לא יודעת.
אני אחרת: ובכל זאת?
אני: אולי אני פשוט לא יודעת.
אני אחרת: מה את לא יודעת?
אאני: אני לא יודעת לדבר או לחייך או להסתכל או לחבק או לצחוק או לזכור.
אני אחרת: לזכור?
אני: דוגמאות או מילים ובכלל מה אומרים.
אני אחרת: למה את לא זוכרת?
אני: לא יודעת. נדפק לי המוח. הוא דפוק גם ככה.
אני אחרת: הוא לא דפוק, הוא שונה.
אני: הוא דפוק. הוא חולה.
אני אחרת: זו לא מחלה.
אני: כולם יודעים שכן. כולם חוץ ממני ומכמה נורמלים מדחיקים, אבל זה ככה. יש לי ראש חולה ולב מפגר.
הפסקה.
אני אחרת: מה חולה בך?
אני: אני לא יודעת להמשיך דברים. הכל נגמר מלבד הכאב. כל מה שאני רואה בעתיד זה חושך. והוא בא בכל מיני צורות.
אני אחרת: מה למשל?
אני: אונס, בעל מכה, עוני, דיכאון אחרי לידה, אני בתור אימא מכה, שקרים, הדחקות, וכאב שחור גדול.
אני אחרת: אבל לא הכל יכול להתממש.
אני: מספיק דבר אחד בשביל לשבור אותי.
אני אחרת: הגעת עד כמעט גיל שבע עשרה. בעוד רגע יש לך תעודת בגרות. יצאת מהמיטה בלי כדורים. איפה פה השבירה?
אני: את לא הבנת. עכשיו אני איכשהו מחזיקה, אבל העתיד לחלוטין איננו. יש לזה אפילו שם.
אני אחרת: מהו?
אני: דיסתימיה.
אני אחרת: דיסתימיה?
אני: כן. דיכאון שלא נגמר ולא ייגמר.
אני אחרת: הוא יכול להיגמר.
אני: לא אצלי. אני נולדתי איתו, ואני אחיה איתו עד שאמות. יש כמה חבילות של פרוזק בארון, אגב. אמרתי לאימא לפני כמה ימים שכדאי להרים אותם והיא שכחה.
אני אחרת: תעברי מפה.
אני: לאן?
הפסקה.
אני: אין לאן. בפנימיה אני אחזור אחורה, אצל אחרים אני לא אתקיים, ושם אני אמחק לחלוטין. פה אני לפחות מנסה טיפה לשרוד.
אני אחרת: את יודעת שכשאת מדברת ככה את הורסת את הסיכויים שלך איתם?
אני: באמת נראה לך שבשלב הזה אכפת לי?
אני אחרת: את הורסת לך את העתיד.
אני: אלף, הוא כבר הרוס. בית, אף פעם לא התחרטתי על דברים שעשיתי, ועשיתי דברים גרועים מזה.
אני אחרת: העתיד שלך לא הרוס. הוא עוד לא קיים בכלל.
אני: הוא גם לא יתקיים.
אני אחרת: את יודעת יפה מאוד שהוא כן.
אני: הצורה היחידה שבה אני רואה אותו מתקיים, היא כזו: בקרוב מאוד אני אשבר ואגלה את האור. אלהים ייעשה החבר הכי טוב שלי והתורה תהיה מקור האור והאושר הנצחי. אני אמחק את התרבות היפה שלי ואיחנק בבגדים מכוערים. אני אלך כל יום לבית הספר ובלילה אירדם מיד בלי לנסות לרצות משהו. אחרי כמה זמן אני אפגוש מישהו כמוני, ושנינו נתחתן כי שנינו סבבה והכול. אני אלמד להיות מורה כי כבר צריך כסף וזה יחסית קל כי שני ההורים שלי מורים. אחרי שנה אני אלד ילד ואכנס לדיכאון אחרי לידה, כי זה בדם שלי. אני אמשוך את החופשת לידה עוד ועוד ואריב עם בעלי והילד יהיה מוזנח. אני בטח אצעק עליו שעות. אחר כך ייקחו לי אותו כי אני לא אימא בדם שלי, אני סתם חולת נפש. לא יסגרו אותי בשום מוסד כי אין לי כוח לקום אל הארון תרופות, אבל אימא תעזוב את העבודה ותוודא שהבית שלי נקי ושיש אוכל במקרר. היא תתפלל עליי לבד. מתישהו היא תמות, ואז אני אמות ברעב ובקור. הסוף מעט מעורפל, אבל זה הסגנון. ואני נשבעת לך, זה הדבר היחיד שאני רואה.
אני אחרת: אני רואה מישהי שלומדת, מוצאת המוני דברים שהיא אוהבת, אימא למופת.
אני: כן, אבל את לא אני.
אני אחרת: לא?
אני: לא. לך אין דיכאון ופסיכולוגים ופסיכיאטרים וכדורים ופחדים מפגרים מכל דבר שזז.
אני אחרת: מי פגע בך?
אני: לעזאזל איתך! למה השאלה הזאת שוב פעם?
אני אחרת: כי מישהו פגע בך.
אני: אני לא זוכרת! לא זוכרת! אין קשר עם התת מודע, הוא ברח. תעזבי אותי.
אני אחרת: לא מי פעם. לא מי גרם לזה. עכשיו. בימים האלו. מי פגע בך?
אני: גזע הגברים, חברות, הורים. חסר?
אני אחרת: ומי נחמד אלייך?
אני: ציפי, סבא וסבתא, אודיה.
אני אחרת: הם לא משהו?
אני: הם שוליים בחיים שלי. לילדה בת שש עשרה צריכים להיות הורים וצריכות להיות לה חברות. אבל אני, מעבר לדיכאון, גם מפגרת.
אני אחרת: את לא ואת יודעת את זה. ולמה פתאום שש עשרה? לפני רגע היית שבע עשרה.
אני: כולם משנים ואל תתחכמי איתי.
הפסקה.
אני: אבא בטיול של שלושה ימים.
אני אחרת: נכון.
אני: אז אין רעש מהבוקר ועד חמישי בערב.
אני אחרת: יופי.
אני: מה, נפגעת?
אני אחרת: לא.
אני: בטח שכן. אני מכירה אותי, את קדושה מעונה עכשיו.
אני אחרת: מה אכפת לך?
אני: מטומטמת.
אני אחרת: את בעצמך.
אני: מפגרת.
אני אחרת: את לא רוצה שנמשיך מכאן, נכון?
אני: לא פה.
אני אחרת: נכון.
הפסקה.
אני אחרת: לכי לישון.
אני: יש מחר מבחן.
אני אחרת: תלמדי בבוקר.
אני: שש וחצי עכשיו.
אני אחרת: תקומי עוד שעתיים.
אני: כאב ראש.
אני אחרת: אה.
הפסקה.
אני אחרת: אז אני זזתי.
אני: כבר?
אני אחרת: כבר.
אני: ביי.
אני אחרת: ביי.
הפסקה.
אני: הלכת?
אני אחרת: תכף.
אני: אה.
אני אחרת: כן.
הפסקה.
אני אחרת: ביי.
אני: ביי.
אני: לא יודעת.
אני אחרת: ובכל זאת?
אני: אולי אני פשוט לא יודעת.
אני אחרת: מה את לא יודעת?
אאני: אני לא יודעת לדבר או לחייך או להסתכל או לחבק או לצחוק או לזכור.
אני אחרת: לזכור?
אני: דוגמאות או מילים ובכלל מה אומרים.
אני אחרת: למה את לא זוכרת?
אני: לא יודעת. נדפק לי המוח. הוא דפוק גם ככה.
אני אחרת: הוא לא דפוק, הוא שונה.
אני: הוא דפוק. הוא חולה.
אני אחרת: זו לא מחלה.
אני: כולם יודעים שכן. כולם חוץ ממני ומכמה נורמלים מדחיקים, אבל זה ככה. יש לי ראש חולה ולב מפגר.
הפסקה.
אני אחרת: מה חולה בך?
אני: אני לא יודעת להמשיך דברים. הכל נגמר מלבד הכאב. כל מה שאני רואה בעתיד זה חושך. והוא בא בכל מיני צורות.
אני אחרת: מה למשל?
אני: אונס, בעל מכה, עוני, דיכאון אחרי לידה, אני בתור אימא מכה, שקרים, הדחקות, וכאב שחור גדול.
אני אחרת: אבל לא הכל יכול להתממש.
אני: מספיק דבר אחד בשביל לשבור אותי.
אני אחרת: הגעת עד כמעט גיל שבע עשרה. בעוד רגע יש לך תעודת בגרות. יצאת מהמיטה בלי כדורים. איפה פה השבירה?
אני: את לא הבנת. עכשיו אני איכשהו מחזיקה, אבל העתיד לחלוטין איננו. יש לזה אפילו שם.
אני אחרת: מהו?
אני: דיסתימיה.
אני אחרת: דיסתימיה?
אני: כן. דיכאון שלא נגמר ולא ייגמר.
אני אחרת: הוא יכול להיגמר.
אני: לא אצלי. אני נולדתי איתו, ואני אחיה איתו עד שאמות. יש כמה חבילות של פרוזק בארון, אגב. אמרתי לאימא לפני כמה ימים שכדאי להרים אותם והיא שכחה.
אני אחרת: תעברי מפה.
אני: לאן?
הפסקה.
אני: אין לאן. בפנימיה אני אחזור אחורה, אצל אחרים אני לא אתקיים, ושם אני אמחק לחלוטין. פה אני לפחות מנסה טיפה לשרוד.
אני אחרת: את יודעת שכשאת מדברת ככה את הורסת את הסיכויים שלך איתם?
אני: באמת נראה לך שבשלב הזה אכפת לי?
אני אחרת: את הורסת לך את העתיד.
אני: אלף, הוא כבר הרוס. בית, אף פעם לא התחרטתי על דברים שעשיתי, ועשיתי דברים גרועים מזה.
אני אחרת: העתיד שלך לא הרוס. הוא עוד לא קיים בכלל.
אני: הוא גם לא יתקיים.
אני אחרת: את יודעת יפה מאוד שהוא כן.
אני: הצורה היחידה שבה אני רואה אותו מתקיים, היא כזו: בקרוב מאוד אני אשבר ואגלה את האור. אלהים ייעשה החבר הכי טוב שלי והתורה תהיה מקור האור והאושר הנצחי. אני אמחק את התרבות היפה שלי ואיחנק בבגדים מכוערים. אני אלך כל יום לבית הספר ובלילה אירדם מיד בלי לנסות לרצות משהו. אחרי כמה זמן אני אפגוש מישהו כמוני, ושנינו נתחתן כי שנינו סבבה והכול. אני אלמד להיות מורה כי כבר צריך כסף וזה יחסית קל כי שני ההורים שלי מורים. אחרי שנה אני אלד ילד ואכנס לדיכאון אחרי לידה, כי זה בדם שלי. אני אמשוך את החופשת לידה עוד ועוד ואריב עם בעלי והילד יהיה מוזנח. אני בטח אצעק עליו שעות. אחר כך ייקחו לי אותו כי אני לא אימא בדם שלי, אני סתם חולת נפש. לא יסגרו אותי בשום מוסד כי אין לי כוח לקום אל הארון תרופות, אבל אימא תעזוב את העבודה ותוודא שהבית שלי נקי ושיש אוכל במקרר. היא תתפלל עליי לבד. מתישהו היא תמות, ואז אני אמות ברעב ובקור. הסוף מעט מעורפל, אבל זה הסגנון. ואני נשבעת לך, זה הדבר היחיד שאני רואה.
אני אחרת: אני רואה מישהי שלומדת, מוצאת המוני דברים שהיא אוהבת, אימא למופת.
אני: כן, אבל את לא אני.
אני אחרת: לא?
אני: לא. לך אין דיכאון ופסיכולוגים ופסיכיאטרים וכדורים ופחדים מפגרים מכל דבר שזז.
אני אחרת: מי פגע בך?
אני: לעזאזל איתך! למה השאלה הזאת שוב פעם?
אני אחרת: כי מישהו פגע בך.
אני: אני לא זוכרת! לא זוכרת! אין קשר עם התת מודע, הוא ברח. תעזבי אותי.
אני אחרת: לא מי פעם. לא מי גרם לזה. עכשיו. בימים האלו. מי פגע בך?
אני: גזע הגברים, חברות, הורים. חסר?
אני אחרת: ומי נחמד אלייך?
אני: ציפי, סבא וסבתא, אודיה.
אני אחרת: הם לא משהו?
אני: הם שוליים בחיים שלי. לילדה בת שש עשרה צריכים להיות הורים וצריכות להיות לה חברות. אבל אני, מעבר לדיכאון, גם מפגרת.
אני אחרת: את לא ואת יודעת את זה. ולמה פתאום שש עשרה? לפני רגע היית שבע עשרה.
אני: כולם משנים ואל תתחכמי איתי.
הפסקה.
אני: אבא בטיול של שלושה ימים.
אני אחרת: נכון.
אני: אז אין רעש מהבוקר ועד חמישי בערב.
אני אחרת: יופי.
אני: מה, נפגעת?
אני אחרת: לא.
אני: בטח שכן. אני מכירה אותי, את קדושה מעונה עכשיו.
אני אחרת: מה אכפת לך?
אני: מטומטמת.
אני אחרת: את בעצמך.
אני: מפגרת.
אני אחרת: את לא רוצה שנמשיך מכאן, נכון?
אני: לא פה.
אני אחרת: נכון.
הפסקה.
אני אחרת: לכי לישון.
אני: יש מחר מבחן.
אני אחרת: תלמדי בבוקר.
אני: שש וחצי עכשיו.
אני אחרת: תקומי עוד שעתיים.
אני: כאב ראש.
אני אחרת: אה.
הפסקה.
אני אחרת: אז אני זזתי.
אני: כבר?
אני אחרת: כבר.
אני: ביי.
אני אחרת: ביי.
הפסקה.
אני: הלכת?
אני אחרת: תכף.
אני: אה.
אני אחרת: כן.
הפסקה.
אני אחרת: ביי.
אני: ביי.
