אני רוצה לחיות,
למרות הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לשקוע בזה עמוק עמוק
לשחרר את הידיים מקצה החבל
לתת להם להלחם בשבילי
כדורים וטיפולים
ומתנדבות צעירות כאלה. שאני צריכה בכלל להיות במקומן.
וכל מיני רופאים ואחיות שיהפכו אותי לקדושה מעונה
ואולי אני לא יצליח לגבור על זה
ותהיה מצבה קטנה וגוף קטנטן מתחת מסתתר
ויהיה שם חרוט את שמי
וכלמיני פרחים מפוזרים.
ואולי פעם בשנה הוא יבוא לבקר
אבל אחר כך תהיה משהי אחרת. ומשפחה, וילדים.
אבל לא
אני רוצה להחזיק עדיין בחבל, עד הרגע האחרון
לחייך, ולעזור מאיפה שאני נמצאת
לצחוק עדיין עם האחיות שמכניסים לי את המחט ליד
לא לבכות. רק מולו, קצת להתפרק בלילה.
לחזור הביתה אחרי טיפול גומר כוחות ועדיין לשבת עם נועה על חשבון
לעשות הכתרה
ושאף אחד לא ידע.
להתחתן איתו,
ילדים
בית ועצים.
אני יכולה להפסיד בזה
אבל לפחות בהלוויה יגידו שנלחמתי וזה לא יהיה שקר.
אני יכולה לשחרר
אבל לא
אני רוצה לחיות.
(עצוב לי רק שעד עכשיו,
הייתי עושה את זה בעצמי
וזה היה נגמר.
רק עכשיו שיש את הניסיון
.)
ואבא?
אני צריכה כוחות.
ותפילות מאנשים שאכפת להם.
אני רוצה לחיות.
למה רק עכשיו?
