התחלתי לכתוב שיר, ואני לא מצליחה לסיים.
גם התקיעה קשה לי, אבל בעיקר ההרגשה שלי, כי השיר הזה הוא ברמה הרבה יותר נמוכה מזו הרגילה שלי.
המשלב, הדימויים, המקצב. הכל.
קורה לכם גם, לפעמים?
ולבד מזאת, יש מה לדאוג? כלומר, נראה לכם שיכולת הכתיבה עלולה ביום מן הימים פשוט להתפוגג?
שירים שתחיים וישירים(לא יפים ולא מעניינים) אתה פשוט ממשיך הלאה..
לי זה קורה כשממש צריך להוציא משהו..
ולא נראה לי שזה יכול להתפוגג אם עובדים אם זה..
אני באמת חושבת שמיומנויות שנזנחות - מחלידות ואפילו מתפוררות, מחוסר שימוש.
מה שכתבת על החרוזים תפס אותי.
אני אמנם לא מאלצת עצמי לכתוב בחרוזים, אבל כן בסגנון נורא מסויים.
להוריד את רף הציפיות יהיה לי קשה, אבל כן, לנסות לכתוב ממקום אחר זה רעיון טוב. תודה.
נוגעת בלבצָנַח לוֹ זַלְזַל
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.
אלול, תרע"א.
זהו השיר האחרון אותו כתב ביאליק. שיר בו מתבטאת היטב התחושה של סיום תקופת היצירה שלו(כעשרים שנה לפני פטירתו). זו תופעה שכל כותב חושש ממנה.אך האמת היא שיש תקופות ויש תקופות.
יש תקופות בהן ביום אחד נכתבים חמישה שירים ברצף, וישנם ימים,לפעמים שבועות ואף חודשים ושנים בהן מעיין היצירה פוסק מלנבוע, אך כמו מעיין גנוז שנסתם באבנים, לפעמים צריך רק לפנות את האבנים החוסמות, לחתור אליו דרך (אפשר את הישנה או אחת חדשה מכיוון אחר), ולעזור לו לשוב ולנבוע מחדש.
מה המטאפורה בפועל?
לזהות חסמים לכתיבה ולפעול למען הסרתם (זה יכול להיות לחץ בחיים, חוסר פניות לכתוב, חוסר מציאת נושאים לכתיבה וכו,).
למצוא דרכים לעורר את הכתיבה מחדש:
לכתוב. גם אם לא יצירה. להפעיל שוב את השריר הזה שמשתמש במילים.
לעצור באמצע היום לחמש דקות של התבוננות - להפעיל ולאמן את העיניים להסתכל על העולם בעיניים אמנותיות. לקחת את הדברים הכי מובנים מאליהם והכי פשוטים לכתוב עליהם.
לקרוא יצירות של יוצרים. להגדיל את אוצר המילים היצירתי, להכיר מושגים ספרותיים חדשים, סגנונות כתיבה חדשים, סוגי חריזה שונים ולנסות אותם.
בהצלחה!
בדיוק מזה אני מפחדת. לא רוצה שיהיה סוף.
דבר ראשון, ממש תודה על התגובה המדוייקת והמועילה מאד.
דבר שני, במידה מסויימת אני מניחה שהתקיעה היא אבנים, ולא יובש סופי.
אני מרגישה את המעיין קיים ומפעפע בי, מניצים בי ביטויים וניסוחים מלוטשים ודימויים, כל העת,
בלי שום קו אחיד או כותרת.
את צודקת, אני באמת חושבת שזיהוי חסמים יהיה הצעד הנכון הבא.
וכמובן, התבוננות וקריאה.
(גם הפעלת השריר המשתמש במילים זו עצה מועילה מאד,
אך, הפרפקציוניזם הארור.
קשה לי להתיישב לכתוב ביודעי שהתוצר יהיה כל-כך-לא.)
ושוב, תודה רבה. עודדת.
לגבי הפחד, אני אישית מאמינה שאחד הכוחות שרק הולכים ומתעצמים בדור הזה הוא כוח היצירה והשירה.
שירה היא סוג של נבואה, ונבואה היא דבר שלא יעלם, אלא רק יגבר ויתעצם ויגיע לכל אחד. וכמו שהנבואה מגיעה מהמקור האחד האינסופי, כך גם השירה, כאשר היא מחוברת אל המקור הזה היא אין סופית.
היבט מסוים של האינסופיות הזו הן כל השירות שעד היום שגורות על פינו עוד מימות אבותינו ונביאינו.
על ראשון, שמחה שהועילה לך תגובתי.
על שני, אמת. חסמים הם כאבנים על פי באר שניתן להעביר אותן מעל פיה ולהניח למעיין לשוב ולפרוץ החוצה, הרי המים המפעפעים הם הכוח המחכה לצאת אל הפועל.
את הביטויים שעולים ולא רוצים להסתדר בתוך שיר, אלא כמו היו אבנים מפוזרות בשדה בר.
ממליצה לך לעשות מה שאני עושה במקרים כאלו :
קחי לך מחברת וכתבי הכל.
את כל הביטויים שעולים. תנצרי אותם. אולי התבוננות בהם בשל מאוחר יותר, או על חלקם ביחד תסייע לך ליצור מהם שיר.
פתאום תראי איך חוט זהב נרקם ביניהם וקושר אותם ליצירה אחת מופלאה.
כמו חרוזים על חוט דיג שכאשר מושכים אותם הם הופכים למחרוזת.
וטיפ - תכתבי. גם אם לא מלוטש מספיק.
תמיד אפשר ללטש. לגשת שוב אל השיר ולדייק אותו.
זה דומה לאדם הכורה אבנים טובות המבקש לכרות את האבן בצורתה המושלמת. אך הדבר אינו אפשרי.
אז הוא מוותר לגמרי על השגת האבן.
אם יאמר : אני מעדיף שהאבן תהיה אצלי ועם הזמן אעבוד עליה ואלטש אותה עד אשר תתאים לצרכי, הרי הוא נמצא מרווח.
הקושי הוא לכרות את השיר. לחצוב אותו מתוך מעמקי באר המילים, לברור את האבנים המדויקות ליצירתו זו.
ולעיתים, נדרש היוצר ללטש את יצירתו עד שהיא מושלמת.
נדרשת מיומנות רבה והקשבה מדוקדקת לקולות בכדי להוציא שיר מושלם באחת, מבלי להחליף או להרהר ולו על מילה אחת ברצף.
(על הדרך זה עוזר למצוא את האיזון לצד הפרפקציוניסטי שבנו).
אני יודעת.
הגלים חונקים. את נחנקת.
הנה הקינוח האחרון.
הסעודה האחרונה.
בואי. התכבדי נא.
הכבוד כבד.
מיותר.
לא רוצה אותו יותר.
רוצה חופש.
התכבדי.
יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.
ל.ח.מ כמו לעג לרש.
יש מים. מי ים. מי יבשה.
את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.
את לא יבשה.
אם נוגעים בך, את רטובה.
זיויקאחרונהאַתְּ יוֹדַעַת
אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן
עִם שִׂמְלָה וְזֵר
מְחַכָּה לֶחָתָן
רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר
בִּשְׁאֵלָה
אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי
רָצִיתִי לִצְעֹק
רָצִיתִי לִבְכּוֹת
אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם
רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי
לְהִנָּצֵל
שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל
רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת
רָצִיתִי רַק מְעַט
לִנְשֹׁם.
וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת
נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים
הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת
נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים
וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל
אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים
נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים
חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם
לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם
אַךְ מֶלֶךְ
לְלֹא כֵּס
לְלֹא צֶלֶם
נָדַם.
וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי
יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי
וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע
בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי
וְחֹשֶׁךְ עָמֹק
עָשׂוּי לְלֹא חַת
נָעוּץ כָּחֶרֶב
בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי
וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ
לְעֶלֶם מֵת
וְנִשְׁאַר עַתָּה
רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי
וְנָדַם הַשִּׁיר
נָמוֹגוּ צְלִילֵי
הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי
עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם
עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם
אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.
הַכֹּל עוֹבֵר,
אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת.
כְּשֶׁרוּחַ קָרָה
פּוֹרַעַת נוֹצוֹת
הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם,
מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ.
הַכֹּל חוֹלֵף,
רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל.
אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל
קָם וְנָפַל,
אֶת כָּל קוֹרוֹת
הַאֶרֶץ הַזֹּאת.
אֵיךְ שָׁמַעְנוּ
עַל הַמַּעֲבָר
אִם הַנֶּצַח
כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ?
וּבְצוּרָה חֲלוּפִית,
מַהוּ הַדָּבָר
שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף?
אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה,
אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי.
הַדָּבָר הַיָּחִיד
שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף
הוּא אֲנִי.
ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.
אתמהה.
סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.
בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.
הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.
שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?
הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.
הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.
בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.
הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.
מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.
לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.
גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.
נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.
למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.
אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.
משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.
זאת מדי־ערב
טבילה בבריכת לא־כלום.
הלא־כלום הזה, מדי־ערב
מְאַכֵּל ומאכל
עד לנקודה האינפיניטיסימלית
הגו סיגים בלא־כלום.
ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.
ועצוב יותר.
לומד לוותר.
וידיי מלאות בלא־כלום
ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.
ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק
ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.
ניוותר,
ניוותר בלא־כלום,
אך ניוותר.
דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,
משאיר על אצבעותיי סימנים.
משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.
כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי.
בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.
אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק.
אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה
קצה אפי לח, יש נייר בכיסי?
ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,
יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.
אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו.
לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי.
חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.
אבל אני לא רוצה להפוך לחרב.
נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.
הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.
אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.
אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין!
זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה.
נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.
שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.
אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.
אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו.
כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.
נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.
כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.
עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום.
אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.
רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה.
אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.
סופר צעירכתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה
המכתב (באנגלית) כאן:
https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf
אז אין מה לדאוג
בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,
הוכחת לי כמה אתה כאן.
ובימים שרציתי ללכת,
השארת אותי.
לא וויתרת.
אומנם לא נלחמתי בעזה,
אבל סידרת לי מלחמות אחרות.
ובזכותך ניצחתי אותן.
ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,
זה כי בכוח שלך לא האמנתי.
לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.
ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-
אלא ממש הכרזת:
זאת הבת שלי.
ובאמת הרגשתי. ומרגישה.
וידעתי מתחת לכל הקליפות,
שנשמה שנתת בי- טהורה.
ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.
שהרי רק מלך כזה,
יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.
ולא לוותר עליהם לרגע.
ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.
ברוך הוא!
תודה
שחור
הכל שחור
מכונית לבנה שחורה
עץ ירוק שחור
אין צבעים
אין חיים
וזה היה קשה
קשה מאוד
לנסות לבקש
להתחנן לעזרה
שיראו אותי
יסתכלו עליי
לא רציתי
להיות חלש
נזקק
מסכן
אבל כבר לא יכולתי
לא יכולתי
להמשיך לשרוד
לבד
לבד
לבד
בתוך כל החושך סביבי
וימש חושך
וזה כואב
כואב בכל הגוף
דוקר
צורב
חודר לעצמות
וכל מה שרציתי
שיראו אותי
קצת עזרה
חיוך קטן
שיגידו אנחנו איתך
נעזור
אבל התשובה קבועה
"אין לנו מה לעשות"
במבט חומל
אבל לא רחמים על מצבי
פשוט חוסר אמון
"אתה בסדר"
אומרים ותופחים לעצמם על השכם
הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם
שקרנים
נבלות
אני כאן לבד
פשוט ממשיך לשקוע
בתוך הבוץ השחור
דממה שעוטפת אותי
אין חיים
אין צבעים
אין תקווה
אז דעו לכם
כל אותם יפי נפש
מגוהצי מדים
לובשי דרגות
הרגתם אדם
אולי לא גוף
אבל נפש כבר אין
אם הגוף מת
עושים סטיקר יפה
עם תמונה מחוייכת
והנשמה עדיין נשארת
אבל אם הנשמה מתה
יש גוף שממשיך להסתובב בעולם
אבל הוא לא מחייך
הוא ריק
עור ועצמות
מת-חי
לא יודע מה יותר
מת או חי
...
סוף שהוא לא סוף
ניגון🌿אחרונהאהבתי את סגנון הכתיבה
שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)
רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.
אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:
אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.
ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.
אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.
כל המילים השמחות
פרצו שוב בהורה סוערת
(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)
מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות
