(כותב כאן פעם ב..., אבל כרגע מניק אחר. זה נכתב לפני כמה שבועות בסדנת כתיבה בישיבה, אבל רק אתמול יצא לי להקריא, ואחרי הפידבקים אני קצת פחות מתפדח להעלות את זה לכאן...)
***
מצב אנושי, ארבע אותיות
"גז אציל, שבע אותיות, מתחיל בק'", המהם לעצמו תוך לעיסת קצה העט, "קריפטון!" הכריז בניצחון, שרבט את התשובה בחטף, וחגג בלגימה קולנית של תה פושר.
"מצב אנושי בלתי יציב, ארבע אותיות... מצב אנושי... ארבע אותיות..." מצחו התמלא קמטי מחשבה ומבטו התמקד בדף המצהיב. רעש מחשבותיו מיסך את הדפיקות שנשמעו על דלת החנות והתערב בהן, אבל כשגברו הנקישות והטרידו אותו מעיסוקו קרא בהסח הדעת "סגוּר!" וניסה להמשיך בשלו. אך הדפיקות התמידו חסרות מקצב. "הביתה, ילד! מחר תבוא", ירה מבלי להרים את מבטו. "נווווווּ" פלט בעצבנות, הניח את העיתון מידו וניגש אל דלת הזכוכית. מעבר לה עמדה אישה צעירה וחייכנית. הוא פתח את הדלת בהיסוס מסוים. "פה זה בירנבוים, בארנבוים זה בהמשך הרחוב", אמר במין קוצר רוח מהול ברכות שהפתיעה אותו, וסגר את הדלת באיטיות נבוכה ומהוססת, מגניב עוד מבט לפני שהוא חוזר לענייניו. "כן, כן, בירנבוים, אמרה בעליצות ובביטחון, צועדת פנימה במרווח הצר שהותיר. יופי, אז הגעתי למקום הנכון", מבטה סקר את המדפים העמוסים לעייפה, מופתעת מעט, ובידה הסיטה את שערה ממצחה.
בלית ברירה צעד באיטיות אל מאחורי הדלפק, ומבטו חולף על פני העיתון, חושב על תירוץ שישלח אותה לדרכה והוא יוכל לשקוע שוב בשלו.
"כן..." אמר בכבדות.
"אממ..." פניה קרנו כמו ילד שהגיע לקנות צעצוע בדמי הכיס שחסך, ועיניה גמעו שוב את החנות כולה, "חיוניות!"
"חיו-מה?" אמר חצי רוטן חצי תוהה אם שמע נכון. "בארנבוים! בארנבוים! הנה, בהמשך הרחוב בבקשה", אמר ופסע עצבני לעבר הדלת. "לא!" אמרה בתקיפות. הוא עצר מופתע, והיא, מופתעת מעצמה גם כן, הישירה מבטה אל עיניו ושתקה. "בבקשה?"
הוא נאנח עמוקות, הגביה ראשו אל המדפים המאובקים לקול התפקקות חוליות צווארו. "איפה אני אמצא לך חיוניות עכשיו?", שאל ספק אותה ספק את עצמו, "כבר הייתה לי פה אחת כמוך פעם. גם כן בלבלה לי ת'שכל. 'חיוניות', 'חיונית'" חיקה קול נשי בלעג. "הורדתי מהמדף, לא היה טוב בשבילה, אז דחפתי חזרה גבוה גבוה. כבר שכחתי מזה. איך אני אביא לך עכשיו?" הוא לא ממש חיכה לתשובה, רק נטל את הסולם ועלה עליו בקלילות שלא התאימה למה שניבט מדמותו. כשהגיע למדף העליון עצר מול ערמת קופסאות בגדלים שונים, והסיט אותן בפיזור דעת לכאן ולכאן. מעומק המדף שלף לבסוף קופסה לא גדולה שנמה שנת חורף תחת שכבת אבק עבה.
בזריזות ירד עם הקופסה בידו, כשעיניה הפעורות בהתרגשות ובציפייה מלוות כל צעד מצעדיו. הוא הניח את הקופסה על הדלפק ביניהם, "לכי תדעי אם זה לא פג תוקף" אמר מצטדק בחשש, ובגולמנות מסוימת הסיר את המכסה. עיניהם ננעצו במה שנחשף שם בפנים, ורגע אחרי כן הצטלבו המבטים, ובמבוכה הוסטו מיד זה מזה.
"תראי", אמר מנסה לשוות לקולו חספוס של סוחר בקי ורגיל, "זה מה שיש לי. טוב, טוב. לא טוב, תלכי לבארנבוים", אמר תוך שהוא מטיח את מכסה הקופסה וסוגר אותה שנית. מעצמת המכה התנדנדה על אחד המדפים מעליו תיבה אדירה וכמעט שצנחה על ראשו. כשהיא מיקדה מבטה ראתה על התיבה כתוב בטוש חיוור "חרדת נטישה".
"רגע, בכלל לא הספקתי לראות, נו!", התחנחנה, "אמרו שאתה המוכר הכי אדיב באזור" סנטה בו. הוא פתח שנית את הקופסה בחוסר רצון, והיא הביטה פנימה. לא כך דמיינה את מה שתמצא שם, ולרגע קל, קל ממש, הסגיר מבטה את תחושתה, ובכל זאת הפתיעה אותה ואותו – "אני רוצה לבדוק את זה" – אמרה בביטחון. "נו, מה, באת לשגע אותי? אין לבדוק, לוקחת או לא לוקחת?" אבל היא רק תלתה בו עיניים מעפעפות בתחינה, ובאנחה לא משכנעת הוא נטל בזהירות את החיוניות מהקופסה, ועטה על עצמו.
"וואו" פלטה בלי שהתכוונה. 'וואו', פלט גם לבה. "וואו" פלט הוא לעצמו במבוכה. מסוקרנת נמשכה אחר מה שניבט לעיניה, שונה כל־כך מהמתוכנן, וגם שונה כל־כך מהאיש שפגשה רק לא מזמן.
"אמממ... אז תגיד, כאילו, יש לך גם, נגיד, אולי יוזמה או משהו כזה?"
הוא ניגש לאחד המדפים, וכשבדרכו נזכר שכלל לא רטן על בקשתה, מיד נאנח במלאכותיות והפטיר "חיוניות לא מספיק טוב, הא? מה תבקשי אחר כך? את הירח?" כשאמר את המילים האחרונות כבר עמד מולה מתיר בזריזות סבך חוטים שביניהם הייתה לכודה תיבה קטנה צבועה אדום עז.
הוא פתח את המכסה ובלי שהמתין לתשובה, התעטף ביוזמה, ומיד הוסיף "חכי, חכי, אני אביא לך משהו".
היא המתינה שם מנסה להסדיר את דופק תחושותיה. זה פחד? כמיהה? תקווה?
אחרי רגע חזר נמרץ עם תיבה נוספת – 'ביטחון' – פתח וחבש לראשו.
"נו", אמר נשען על שתי ידיו הפשוטות על הדלפק, "נראה אותך מוצאת משהו ברמה הזאת אצל בארנבוים. בחיים לא!"
מבטו הישיר והיוקד הביך אותה, והיא הסיטה מבטה. "תשמע, זה מקסים, לא, באמת! רק שיש כל מיני דברים אחרים... כאילו היוזמה סבבה, וגם החיוניות שלך מהממת, פשוט..."
"פשוט מה? נו, מה? להחזיר? לא, תגידי!" אמר וגירד בעצבנות את הדלפק. המגבעת נשמטה מראשו, ומעליו נדה התיבה המאיימת מצד לצד.
"כאילו, חשבתי לעצמי שבכלל לא ראיתי מה בקטע של רגישות נניח".
הבהלה הסתלקה באחת מפניו, ומתחתית הדלפק שלף מזוודה עצומת ממדים פתוחה למחצה, שנראתה כאילו השימוש בה תדיר. הוא נגע קלות באבזם, והיא נפתחה כמעט מאליה, ומה שבתוכה התפזר לכל עבר, משרה על שניהם איזו שלווה מפויסת.
"זה נהדר, הדרך שבה את מביטה ובודקת, יודעת?" אמר ברוֹך. "באמת?" הסמיקה. "לגמרי. את נחושה אבל גם עדינה ורגישה". החום התפשט מלחייה אל שאר גופה. "ותרגישי הכי נוח לשאול ולבדוק. אני אביא כמה קופסאות שיהיה צריך אם רק יש לי כאן או במחסן, ואם יהיה צורך גם אחזיר אותן חזרה למקום אחר כך". המילים האחרונות הביכו והפחידו אתה.
"תשמע, לא פתחנו את זה בכלל, אבל פשוט... או בעצם לא פשוט... אני חייבת גם מורכבות, אתה מבין? אני יודעת שאני כזאת וזה לא ילך בלי, ואפילו ש...", הוא היסה אותה בחיוך שובב, והחל לערום את התיבות השונות זו על גבי זו. במעשה קסמים נמזגה החיוניות ביוזמה, ושתיהן בביטחון וברגישות, ופתאום, פתאום נוספו שם גם תקווה, חזון ורצון.
"וואו" אמרה מוקסמת. זאת הייתה התיבה הססגונית ביותר שראתה מעודה. היא הפכה אותה מצד לצד ומכל זווית היא נראתה שונה לחלוטין. אבל כל כמה ששיחקה אתה בידיה, בשום שלב לא חזר המראה על עצמו. כשפתחה את המורכבות, זעקת ה"היזהרי" שלו הייתה מאוחרת מדיי. שניהם נשאבו פנימה בעוצמה בלתי אפשרית אל שְחור סמיך. רוחות סער הצליפו בפניהם, ושדים ריקדו סביבם ועוררו בה בעתה ופלצות. דקירה פילחה את לבה, והיא חשה שעוד רגע ולא תעמוד בכאב הזה. ופתאום, פתאום הרגישה קרובה אליו כמו שלא הרגישה באף רגע אחר. "געגוע" הוא אמר, והיא ידעה שכן, זה בדיוק הדבר הזה. ולא היו לה מילים. היא התגעגעה בשתיקתה, בשתיקתו. עיניה פגשו בעיניו ומבטה טבע בהן ארוכות. והיה שם תום, והיה חום, והיה חלום.
עיניה נעצמו, וכשפקחה אותן הייתה עייפה כאילו שבה ממסע ארוך, ופניה היו שטופות דמעות. הוא הביט בה במבטו הטוב. "אני מצטער. הייתי צריך לומר מראש. זה לא פשוט העסק הזה, עם המורכבות והרגישות וכל זה, את מבינה? וכמה שאני לא מנסה להיפטר מהכאב הזה לכל הרוחות..."
"לא!" היא צעקה, "בבקשה תבטיח לי שלא תיפטר ממנו, טוב? בבקשה! בשבילי!", ובתגובה רק הוא הושיט אצבע לזווית עינו הלחה.
הסתובב ונטל קופסת מתכת צבעונית שעמדה על מדף סמוך. "תפתחי" ביקש, ומיד כשעשתה כך צווחה בהיסטריה. צפרדע ירוקה זינקה עליה, ורק כשנחה על כתפה, רגע לפני שהתעלפה מפחד וגועל, הבחינה שהצפרדע עשויה פלסטיק. הוא התגלגל מצחוק, ואפילו שלרגע ממש התעצבנה, אחרי רגע נוסף נדבקה בצחוקו. "שומעת? סיני, אמריקאי וישראלי טסים במטוס..." אבל היא לא ממש הצליחה לשמוע מרוב צחוק. "הנה", אמר כשנרגעו מעט, וזרק את הקופסה הצבעונית אל התהום השחורה של המורכבות. "קצת הומור אף פעם לא מזיק", ומשהו בשחור נעשה רך ומעט פחות מאיים.
'איך זה פתאום מרגיש טבעי ביחד' חשב כל אחד לעצמו, והיה נדמה להם שהם גם קוראים זה את מחשבתו של זה.
"שומע? לא, זה מהמם כל מה שיש לך כאן, וגם ברור לי מה תהיה התשובה, אבל אולי כדאי שאשאל בכל זאת", אמרה ואחרי שיעול טורדני המשיכה, "פשוט, צריך לסגור את הפינה הזאת... אממ... גבריות, כאילו?"
הוא הפנה את מבטו כדי שלא תבחין בעננת העלבון שעל פניו. שוב נאנח והזרות התייצבה ביניהם בשנית. בכבדות פשט מעליו את מעיל הצמר העבה שהיה מונח ברישול על גופו, גדול ממידתו, משווה לו סרבול ונוקשות, ובאותו רגע הזדקף ועמד שם שרירי ומסוקס. מבטיהם נפגשו יוקדים בתבערה.
לפתע, כאילו התעוררה מחלום ולא ממש ידעה היכן היא ומדוע. "אז... אמרת שבארנבוים זה כאן בהמשך הרחוב?"
"מה?! אה, כן, כן", השיב עניינית תוך שהוא שב ומתעטף במעילו, "פיייי, איך נהיה כאן קר. כן, את פשוט יוצאת וממשיכה, ואחרי מאה מטר תראי את זה משמאל".
"יופי, תודה, ו... אההה... סליחה על הבלגן" אמרה כשהיא מביטה בתיבות הפזורות על פני החנות ורק ממבטו חומקת.
סידרה את שערה ובגדיה והזדרזה לצאת.
האנחה שנמלטה מפיו הייתה נהמת אריה שהכריעו אותו חיצי הציידים.
ממדף מעל ראשו צנחה תיבה אדירת ממדים, וכמעט שפגעה בו. היא התנפצה לרסיסים ותכולתה התפזרה לכל עבר. כפיס עץ אחד נחת על הדלפק למולו, ועליו רשום בטוש חיוור "חרדת נטישה".
הביט סביבו, נאנח שוב, והחל לאסוף את הסחורה. להחזיר הכל למקום? לך תדע מי עוד תבוא לבלבל לו את השכל. אולי שהכל ייקבר באבק שם למעלה, במדף העליון לצד תיבת הזיכרונות הדוקרנית. בשביל מה הוא צריך את הבלגן הזה שוב. ואולי, אם כבר הוריד, ועם כל הקושי, כדאי בכל זאת שיישאר קרוב ונגיש?
לפתע נתקל מבטו בעיתון הפתוח.
"מצב אנושי בלתי יציב, ארבע אותיות".
אהבה, הוא כתב.
אהבה.
אהבתי
בקטנה...
).
