הם באות אחרינו.

אני מנסה לומר משהו למישהי אחת, אני חוטפת מצפונים מהפרצופים שלהם..

אבל אני צריכה אוויר!!

ובקיץ דיברתי ממש בעדינות עם בת אחת והיא מה זה נפגעה..

הם מציקות כי הם לא עושות כלום בלעדיי ובטוחות שאני המכלה שלהם ומה שאני אומרת קדוש.

מכיתה א עד ו זה היה מגניב להיות בחבורה שלי אבל כבר לא! וכולם יודעות שלא ואני כבר הרבה פחות אגואיסטית וחברה של כולן!

אני לא מבינה למה ומה הם רוצות ממני..

ואחד הצדדים שלי זה מצפון וכל פעם שאני דקה הולכת למישהי אחרת הם באות ואם אני אומרת להם שאנחנו עוד דקה באות ואני רוצה לומר לה משהו די לבד הם מסתכלות עליי במבט נעלב וזה פשוט אוכל אותייי

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....