פעמים רבות, כשיהודי עומד לקיים מצווה כלשהי, הוא חש שעשיית המצווה תהיה מלאכותית וחיצונית. לא תמיד יש בו היכולת לחוש שמחה והתעלות בקיום המצווה. הוא שואל את עצמו: מה הטעם בעשייה כפויה? אולי מוטב להמתין עד שיתעורר בו חשק לקיום המצווה, ואז היא תבוא מבפנים, מתוך ליבו ונפשו. בדרך כלל מקובל לומר במצב כזה, שכל ההתחלות קשות. גם אם בהתחלה עדיין אין האדם חש את החוויה הרוחנית שבקיום המצווה, ואולי אף מרגיש מנוכר וזר, עליו לקיים אותה בכל-זאת, ועם הזמן ייפתחו מוחו וליבו להבין ולהרגיש. כמו-כן מזכירים את הכלל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", שהדרך לעורר את הלבבות עוברת דרך המעשים, ודווקא העשייה היא שתגרור אחריה את הלב. קשר בלתי-מעורער באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 390 ואילך) מסביר הרבי מליובאוויטש, כי זו הייתה תמיהתו של משה רבנו כאשר הקב"ה ציווהו את מצוות מחצית השקל. המדרש אומר שכאשר נצטווה על כך "שמע משה ונבהל ונרתע לאחוריו". מסביר הרבי, שתמיהתו נבעה מהיותה של המצווה בלתי-תלויה ברצונו של האדם, אלא הכול חייבים לקיימה, אפילו בכפייה – "כופין את מי שלא נתן עד שייתן, וכל מי שלא ייתן, ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו" (רמב"ם הלכות שקלים פרק א, הלכה ט). משה תמה: איך ייתכן שנתינה כפויה כזאת תהיה "כופר נפשו" ותכפר על האדם? את התשובה על כך נתן הקב"ה על-ידי "מטבע של אש" שהוציא "מתחת כיסא כבודו": הוא הראה למשה, שאותו 'מטבע', שנלקח מהיהודי אפילו על-כורחו ושלא ברצונו, הרי בשורשו ("מתחת כיסא הכבוד") הוא של 'אש' – הוא לוהט באש האהבה לה'. היהודי אולי אינו יודע זאת ואינו מרגיש זאת, ונדמה לו שהמצווה נעשית בכפייה ושלא לרצונו, אבל האמת היא שיש בנשמתו 'אש' של אהבה וקשר עם הקב"ה. לכן נתינת מחצית השקל מכפרת, כי היא חושפת את הקשר הבלתי-ניתן לערעור של יהודי עם הקב"ה. הרצון האמיתי מכאן אפשר ללמוד הוראה חשובה: לפעמים פוגשים יהודי ומשדלים אותו לקיים מצווה, כמו תפילין או קריאת שמע. יש השואלים מה הטעם לבקש מיהודי כזה שיניח עכשיו תפילין או יקרא קריאת שמע וכדומה, בשעה שאין הוא מזדהה עם המצווה, אינו מבין את עניינה ואין בו שום רצון לקיימה. מה התועלת 'להכריח' אותו לקיים את המצווה, כשהוא עושה זאת רק מפני שהוא אדם עדין וקשה לו לסרב, אבל למצווה עצמה אין שום משמעות בעיניו? על זה באה ההוראה ממצוות מחצית השקל: כשיהודי מקיים מצווה, אפילו בדרך של כפייה, בלי שום תענוג ורצון, מגלה הקב"ה שלאמיתו של דבר יש כאן "מטבע של אש". מאחורי ה'מטבע', מאחורי העשייה החיצונית הכפויה, נמצאת 'אש', הנובעת מעצם הנשמה, וממילא זה רצונו ותענוגו האמיתי של היהודי. להפך, על-ידי שמשפיעים על יהודי לקיים מצווה, אפילו בדרך של כפייה, מכיוון שבאמיתות הדברים המצווה קשורה עם ה'אש' שבנשמה, היא תפעל בסופו של דבר שה'אש' הפנימית תבוא לידי גילוי, עד למעשה בפועל. על-ידי כך יתגלה שהרצון והתענוג האמיתיים של יהודי הם לעבוד את ה' על-ידי התורה והמצוות, וסוף כל סוף הוא יקיים את המצווה בכל להט האש של הנשמה. |
- See more at: http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=12186&CategoryID=2039#sthash.t0zg4Zjx.dpuf
