אני ילדה רעה באיזה שהוא מקום.
גם אמרתי לאמא לא. מסכנה
אתמול-
הודעה מחברה- "את בסדר?"
אחרי רבע שעה, חברה אחרת- "עוצי, עובר עליך משו?"
חצי שעה אחר כך, חברה אחרת ממקום אחר (יאי אמונתי, זה הזכיר לי אותך עכשיו)- "מה יש? את בסדר?"
ואני- 
אני נאחסית.
אבל סבבה ממש
תלוי מתי
וייבשתי אותה
אז אני מגעילה ממש.
זהירות,
אנש לא נעים לפניך!
ובכלל, באלי לדבר איתך יותר.
שכחתי איך מתייגים
מקום אחר.
(אם מישו יכול לתייג ולהסביר איך)
מעצבן שאי אפשר להגיב דרך הטאבלט.
היו שלום,
חפרתי מספיק.
|מתנדף|
העניין הוא שזה מלאן זמן תקופה לא נחמדה
תלוי מה ומתי כמובן
כל פעם עניין אחר שעולה
מפגר כזה
תודה,
באמת.
רק לא הסברת איך מתייגים,
זה פרח מזכרוני
עושים את זה @
ואז כותבים את השם של הניק ואמור להגיע חלונית עם כל מיני ניקים.
צודקת אני?
כי התחשק פשוט
נחל
מקום אחראחרונהבטח תקופה מעצבנת, כי אני בקושי פה..
סתם,
אסור לך לדבר ככה. תזהי ממני.
אני לא מרשה!
את מדהימה. טופ?
תכניסי את זה לראשך!
זהו חזרתי מהמסע..
אנחנו צריכות להשלים פערים.
אני פה אהובהה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
