אני רוצה לרוץ לרוץ לרוץ
ואז ליפול לתוך כר ענק של דשא
ואולי גם לצלול לתוך הים
ולקפוץ בדיונות
וללכת יחפה ביער
ולשכב על השדה
ולקפוץ על ההרים קפיצות גבוהות שכאלה
ולצרוח את האמת שלי
למרות
שלא חייב לצרוח. אפשר גם ללחוש
או לכתוב על פתק ולהעביר אותו בין האנשים שאני אוהבת
ובכלל
אני רוצה את האמת שלי
וזה נראה כה רחוק
אבל אני בדרך.
ויהיה מה שיהיה.
אבל יהיה טוב.
ונבנה חיים שלמים. ונחיה
כן, נחיה
את
החיים.
דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד ולא ישמע שום אדם כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
