פרשת ויקהל בשנת הקהל
בס"ד
השנה שנת תשע"ו, שנת ופרצת היא שנת הקהל, וידוע עד כמה שיבח הרבי שנת הקהל.
המיוחד של שנה זו שהיא תואמת בקביעותה שנת תשנ"ב, שהיא השנה האחרונה שהרבי דיבר וכתב מאמרים, שיחות ומכתבים, לכן יש להתעכב על העניין המיוחד שהשיחה-התוועדות האחרונה של הרבי הייתה בפרשת ויקהל.
בלקוטי שיחות ח"ב הוספות לפרשת לך לך(ע' 450 ואילך) על הקשר שבין הביאור לאגה"ק סימן ז"ך - צדיקא דאתפטר - ליום ההילולא של הרבי הריי"ץ נ"ע יו"ד שבט. והרבי אומר על זה שרואים בעל שם'סקע עניינים, מהמורה שיעור לתניא שסודר על ידי הרבי הריי"ץ נ"ע. לכן גם אנן נעני אבתרי' – רמזים לדברי ימי חיים של הרבי.
תוכן הדברים בלקו"ש ח"ב שם: שיש שלוש דעות איך לחשב ט' ירחי לידה – רעא, רעב או רעג ימים. והנה הפלא ופלא שבתוך הימים האלו מההסתלקות של יו"ד שבט שנה פשוטה שהיה בשנה ההיא למדו את השיעור תניא – הביאור באגה"ק סימן ז"ך. וראה שם הדבר פלא בעניין שנה מעוברת ושנה פשוטה. (שהשיעור תניא בשנה פשוטה ומעוברת משתווה מאז כ"ה תשרי, ואם כן אחרי כ"ה תשרי לכאורה אין שום טעם לשנות בין שנה פשוטה למעוברת, אבל בכל זאת מיום ד' חשוון מתחיל להיות השיעור של שנה פשוטה להיות שונה משנה מעוברת – שנת עריכת היום יום, שבו ישנו בפעם הראשונה שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה. ככה שבשנה פשוטה שהיה בשנת תש"י, שנת ההסתלקות, השיעור של הביאור של אגה"ק "צדיקא דאתפטר" הוא בימים שבו נגמרים הט' חדשים מאז יו"ד שבט) ולמה דווקא הביאור? מבאר שם בלקו"ש שהיות והסתלקות צדיקים זה דבר קשה מאוד ואינו מובן כלל וכלל, לכן גם אחרי שנכתבה האגרת, הרי זה טעון ביאור, ולכן זקוקים על זה ביאור מאדמו"ר הזקן בעצמו, וגם זה אינו מספיק... ע"כ תוכן הדברים. ועיין שם באריכות.
ויש להוסיף בזה בדרך אפשר למה מצינו רמז הזה דווקא אצל הרבי הריי"ץ נ"ע. היות והרבי הריי"ץ – "הוא כנגד ספירת היסוד (ושמו (הראשון) יוסף, שהוא מדת היסוד) לאחרי החמש מדות כנגד החמשה נשיאים שלפניו" (ספר השיחות תשנ"א שיחת כ"ח סיון הערה 73 ובהנסמן שם) וידוע שיוסף, יסוד עניינו צדיק (ראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך יוסף ע' תקסב ואילך ובהמובא שם), לכן גם הרמז הוא באגה"ק שמתחיל צדיקא דאתפטר וקשור עם עניין הלידה דווקא (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך יסוד ע' תתל"ז ואילך) וכמו שנאמר "אור זרוע לצדיק" – (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך אור ע' תקפב ואילך).
רבינו נשיא דורנו, שכל כך התעסק בפשוטו של מקרא דווקא, הנה בעניין הנ"ל שהסתלקות הוא דבר קשה ואינו מובן כלל, הנה בקשר ליום ההסתלקות שלו אין צורך להיות בקיא בכל הש"ס למצוא רמזים, אלא זה מפורש בפשוטו של מקרא בפרשה שבה הייתה ההסתלקות באותה שנה – ג' תמוז פרשת חוקת, שחוקה הוא דבר שאינו מובן כלל בשכל, וכמו שכתב רש"י בריש פרשת חוקת. ובספר התניא אגה"ק סימן כ"ח "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה" שבה מדובר על הסתלקות מיוסד על עניין פרה אדומה שבפ' חוקת, המילה הראשונה מתחילה עם "למה", לשון תמי-ה וקושיה, ויש לומר הרמז בזה שעניין הסתלקות צדיקים זה דבר שאינו מובן כלל, כנ"ל.
וקשור עם המספר של האגרת שהיא סימן כ"ח, וישנם בדיוק כ"ח ימים בין חג השבועות, לג' תמוז. וראה שיחות כ"ח סיון שזה קשור לעניין כח של מתן תורה. ורמז בפרשת חוקת "זאת חוקת התורה".
אבל יש קשר גם עם אגה"ק סימן כז, גם במספר: שיום כז בחודש הוא כז אדר א.
ובהקשר לזה שבפרשת ויקהל הייתה ההתוועדות האחרונה, יש להתעכב על דבר פלא בהקשר לתורה אור ולקוטי תורה. שהרי ספרי תורה אור ולקוטי תורה הם בעצם שני חלקים של ספר אחד, והיה אמור להיות שהספר תורה אור ייגמר עם פרשת פקודי שזה סוף ספר שמות. הרבי הזכיר את זה באחת ההתוועדויות, וגם הוסיף שהפלא הוא עוד יותר גדול, שהרי ברוב השנים פרשיות ויקהל פקודי הם מחוברים, ולמה הפרידו אותם בין תורה אור ולקוטי תורה. ופלא על גבי פלא, שלקוטי תורה היה אמור להתחיל עם פרשת פקודי, שהרי עד פרשת ויקהל ועד בכלל, יש כבר את הספר תורה אור, ואכן הלקוטי תורה על סדר הפרשיות ממשיך עם פרשת פקודי, אבל לפני זה נכנסה פרשת בשלח עם המאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת.
צריך עיון ובירור הטעם שדרושי פ' בשלח ופ' פקודי לא נכללו בס' תורה אור. וכן על אשר לא באו דרושים לפ' שופטים וילך אף שכמה מהם נמצאים בביכלאך דרושי דא"ח (הערת הרבי נדפס ב"הוספות להערות וציונים" בסוף ליקוטי תורה).
ויש לומר בדרך אפשר שבזה נרמז על ההתוועדות האחרונה של הרבי שהייתה בפרשת ויקהל, בשנה שבה ויקהל-פקודי אינם מחוברים. ומתכיפין התחלה לסיום, פרשת בשלח היא השבת, השבועה הראשונה שהייתה כולה בנשיאותו של הרבי, אחרי שבת פרשת בא יו"ד שבט שאז הייתה הסתלקותו של הרבה הריי"ץ נ"ע. והמאמר בלקוטי תורה הוא ד"ה ראו כי ה' נתן לכם את השבת, והרי גם הרבי שהוא הדור השביעי וכל השביעין חביבין שזה קשור עם יום השבת.
וראה היום יום כו תשרי הטעם למה בשער היחוד והאמונה מביא בשם הבעל שם טוב ולא ממדרש לזכרון נצחי ליום הולדת של הבעל שם טוב. ויש לומר שעל דרך זה גם בענייננו.
ויש להעיר עוד שכמו בתורה שבכתב כאשר "מתכיפין התחלה להשלמה" (נוסח הרשות לחתן בראשית. ולהעיר שגם שם מובא הלשון של פרשתנו "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו") - לעיני כל ישראל עם בראשית ברא אלוקים, יש בזה אותיות לב, כידוע. כמו כן גם כאשר מחברים את שם הפרשה ויקהל שהשם מסתיים עם אות למד, ומחברים להמאמר הראשון של הרבי שמתחיל עם באתי לגני (אות ב) - אותיות לב. וגם החיבור בין ויקהל שהיא הפרשה האחרונה בתורה אור עם פרשת בשלח שהיא הפרשה הראשונה של לקוטי תורה גם זה יוצא אותיות לב. והרי בפרשת ויקהל נאמר הרבה פעמים המילה "לב": "כל נדיב לבו", "חכם לב", "וכל אשה חכמת לב", "כל הנשים אשר נשא לבן", ועוד כמה וכמה פעמים, נדמה לי שבפרשה זו מופיע המילה לב יותר מכל שאר פרשיות התורה. וראה זה פלא: השיעור תניא שמתחיל בעש"ק פרשת ויקהל הוא בפרק לב בתניא. וגם לפני זה בפרק לא, השיעור של יום ה, הסיום שלו הוא עם המילים לב, "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
ולהעיר עוד שהרבי שהוא דור השביעי קשור עם עניין המלכות, ספירה השביעית, כידוע. והרי המלך "לבו הוא לב כל קהל ישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכה ו). וראה ליקוטי שיחות חלק לא פרשת בשלח.
ויש לדייק עוד בזה, "קהל ישראל", והרי מדובר בפרשת ויקהל, ושנת הקהל.
ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לראות את המלך קורא בתורה בשנת הקהל זו.
בס"ד
השנה שנת תשע"ו, שנת ופרצת היא שנת הקהל, וידוע עד כמה שיבח הרבי שנת הקהל.
המיוחד של שנה זו שהיא תואמת בקביעותה שנת תשנ"ב, שהיא השנה האחרונה שהרבי דיבר וכתב מאמרים, שיחות ומכתבים, לכן יש להתעכב על העניין המיוחד שהשיחה-התוועדות האחרונה של הרבי הייתה בפרשת ויקהל.
בלקוטי שיחות ח"ב הוספות לפרשת לך לך(ע' 450 ואילך) על הקשר שבין הביאור לאגה"ק סימן ז"ך - צדיקא דאתפטר - ליום ההילולא של הרבי הריי"ץ נ"ע יו"ד שבט. והרבי אומר על זה שרואים בעל שם'סקע עניינים, מהמורה שיעור לתניא שסודר על ידי הרבי הריי"ץ נ"ע. לכן גם אנן נעני אבתרי' – רמזים לדברי ימי חיים של הרבי.
תוכן הדברים בלקו"ש ח"ב שם: שיש שלוש דעות איך לחשב ט' ירחי לידה – רעא, רעב או רעג ימים. והנה הפלא ופלא שבתוך הימים האלו מההסתלקות של יו"ד שבט שנה פשוטה שהיה בשנה ההיא למדו את השיעור תניא – הביאור באגה"ק סימן ז"ך. וראה שם הדבר פלא בעניין שנה מעוברת ושנה פשוטה. (שהשיעור תניא בשנה פשוטה ומעוברת משתווה מאז כ"ה תשרי, ואם כן אחרי כ"ה תשרי לכאורה אין שום טעם לשנות בין שנה פשוטה למעוברת, אבל בכל זאת מיום ד' חשוון מתחיל להיות השיעור של שנה פשוטה להיות שונה משנה מעוברת – שנת עריכת היום יום, שבו ישנו בפעם הראשונה שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה. ככה שבשנה פשוטה שהיה בשנת תש"י, שנת ההסתלקות, השיעור של הביאור של אגה"ק "צדיקא דאתפטר" הוא בימים שבו נגמרים הט' חדשים מאז יו"ד שבט) ולמה דווקא הביאור? מבאר שם בלקו"ש שהיות והסתלקות צדיקים זה דבר קשה מאוד ואינו מובן כלל וכלל, לכן גם אחרי שנכתבה האגרת, הרי זה טעון ביאור, ולכן זקוקים על זה ביאור מאדמו"ר הזקן בעצמו, וגם זה אינו מספיק... ע"כ תוכן הדברים. ועיין שם באריכות.
ויש להוסיף בזה בדרך אפשר למה מצינו רמז הזה דווקא אצל הרבי הריי"ץ נ"ע. היות והרבי הריי"ץ – "הוא כנגד ספירת היסוד (ושמו (הראשון) יוסף, שהוא מדת היסוד) לאחרי החמש מדות כנגד החמשה נשיאים שלפניו" (ספר השיחות תשנ"א שיחת כ"ח סיון הערה 73 ובהנסמן שם) וידוע שיוסף, יסוד עניינו צדיק (ראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך יוסף ע' תקסב ואילך ובהמובא שם), לכן גם הרמז הוא באגה"ק שמתחיל צדיקא דאתפטר וקשור עם עניין הלידה דווקא (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך יסוד ע' תתל"ז ואילך) וכמו שנאמר "אור זרוע לצדיק" – (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך אור ע' תקפב ואילך).
רבינו נשיא דורנו, שכל כך התעסק בפשוטו של מקרא דווקא, הנה בעניין הנ"ל שהסתלקות הוא דבר קשה ואינו מובן כלל, הנה בקשר ליום ההסתלקות שלו אין צורך להיות בקיא בכל הש"ס למצוא רמזים, אלא זה מפורש בפשוטו של מקרא בפרשה שבה הייתה ההסתלקות באותה שנה – ג' תמוז פרשת חוקת, שחוקה הוא דבר שאינו מובן כלל בשכל, וכמו שכתב רש"י בריש פרשת חוקת. ובספר התניא אגה"ק סימן כ"ח "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה" שבה מדובר על הסתלקות מיוסד על עניין פרה אדומה שבפ' חוקת, המילה הראשונה מתחילה עם "למה", לשון תמי-ה וקושיה, ויש לומר הרמז בזה שעניין הסתלקות צדיקים זה דבר שאינו מובן כלל, כנ"ל.
וקשור עם המספר של האגרת שהיא סימן כ"ח, וישנם בדיוק כ"ח ימים בין חג השבועות, לג' תמוז. וראה שיחות כ"ח סיון שזה קשור לעניין כח של מתן תורה. ורמז בפרשת חוקת "זאת חוקת התורה".
אבל יש קשר גם עם אגה"ק סימן כז, גם במספר: שיום כז בחודש הוא כז אדר א.
ובהקשר לזה שבפרשת ויקהל הייתה ההתוועדות האחרונה, יש להתעכב על דבר פלא בהקשר לתורה אור ולקוטי תורה. שהרי ספרי תורה אור ולקוטי תורה הם בעצם שני חלקים של ספר אחד, והיה אמור להיות שהספר תורה אור ייגמר עם פרשת פקודי שזה סוף ספר שמות. הרבי הזכיר את זה באחת ההתוועדויות, וגם הוסיף שהפלא הוא עוד יותר גדול, שהרי ברוב השנים פרשיות ויקהל פקודי הם מחוברים, ולמה הפרידו אותם בין תורה אור ולקוטי תורה. ופלא על גבי פלא, שלקוטי תורה היה אמור להתחיל עם פרשת פקודי, שהרי עד פרשת ויקהל ועד בכלל, יש כבר את הספר תורה אור, ואכן הלקוטי תורה על סדר הפרשיות ממשיך עם פרשת פקודי, אבל לפני זה נכנסה פרשת בשלח עם המאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת.
צריך עיון ובירור הטעם שדרושי פ' בשלח ופ' פקודי לא נכללו בס' תורה אור. וכן על אשר לא באו דרושים לפ' שופטים וילך אף שכמה מהם נמצאים בביכלאך דרושי דא"ח (הערת הרבי נדפס ב"הוספות להערות וציונים" בסוף ליקוטי תורה).
ויש לומר בדרך אפשר שבזה נרמז על ההתוועדות האחרונה של הרבי שהייתה בפרשת ויקהל, בשנה שבה ויקהל-פקודי אינם מחוברים. ומתכיפין התחלה לסיום, פרשת בשלח היא השבת, השבועה הראשונה שהייתה כולה בנשיאותו של הרבי, אחרי שבת פרשת בא יו"ד שבט שאז הייתה הסתלקותו של הרבה הריי"ץ נ"ע. והמאמר בלקוטי תורה הוא ד"ה ראו כי ה' נתן לכם את השבת, והרי גם הרבי שהוא הדור השביעי וכל השביעין חביבין שזה קשור עם יום השבת.
וראה היום יום כו תשרי הטעם למה בשער היחוד והאמונה מביא בשם הבעל שם טוב ולא ממדרש לזכרון נצחי ליום הולדת של הבעל שם טוב. ויש לומר שעל דרך זה גם בענייננו.
ויש להעיר עוד שכמו בתורה שבכתב כאשר "מתכיפין התחלה להשלמה" (נוסח הרשות לחתן בראשית. ולהעיר שגם שם מובא הלשון של פרשתנו "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו") - לעיני כל ישראל עם בראשית ברא אלוקים, יש בזה אותיות לב, כידוע. כמו כן גם כאשר מחברים את שם הפרשה ויקהל שהשם מסתיים עם אות למד, ומחברים להמאמר הראשון של הרבי שמתחיל עם באתי לגני (אות ב) - אותיות לב. וגם החיבור בין ויקהל שהיא הפרשה האחרונה בתורה אור עם פרשת בשלח שהיא הפרשה הראשונה של לקוטי תורה גם זה יוצא אותיות לב. והרי בפרשת ויקהל נאמר הרבה פעמים המילה "לב": "כל נדיב לבו", "חכם לב", "וכל אשה חכמת לב", "כל הנשים אשר נשא לבן", ועוד כמה וכמה פעמים, נדמה לי שבפרשה זו מופיע המילה לב יותר מכל שאר פרשיות התורה. וראה זה פלא: השיעור תניא שמתחיל בעש"ק פרשת ויקהל הוא בפרק לב בתניא. וגם לפני זה בפרק לא, השיעור של יום ה, הסיום שלו הוא עם המילים לב, "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
ולהעיר עוד שהרבי שהוא דור השביעי קשור עם עניין המלכות, ספירה השביעית, כידוע. והרי המלך "לבו הוא לב כל קהל ישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכה ו). וראה ליקוטי שיחות חלק לא פרשת בשלח.
ויש לדייק עוד בזה, "קהל ישראל", והרי מדובר בפרשת ויקהל, ושנת הקהל.
ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לראות את המלך קורא בתורה בשנת הקהל זו.
