שיעור חברה. המורה סופקת כפיים - תנועה אופיינית לה כשהיא מתחילה לדבר. הנושא שנידון בשיעור הוא הפרעות נפשיות ואיך צריך להתייחס לסובבים אותנו ברגישות.
ברגע הראשון אני מרימה את הראש בבהלה, ואחרי שניה אני מרכינה אותו בבושה.
"לא צריך להשתמש במילים כמו 'דיכאון' או 'OCD' בשפת היום-יום. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא פוגע בנקודה רגישה של מישהו. יש בחברה אנשים שמכירים את המושגים האלה מקרוב כי יש להם איזשהו חבר או קרוב משפחה שסובל מזה, ואפילו הם בעצמם. תהיו רגישות, בנות. קצת רגישות, כי אתן לא מבינות מה זה דיכאון ואלו אסוציאציות זה מעלה לאנשים מסויימים."
המורה צודקת. אני קוברת את הראש שלי בין הידיים. שאף אחת לא תראה את הפרצוף האדום שלי.
"אבל מה הבעיה בזה?"
"אנשים כאלה לא צריכים להיפגע, הם כבר יודעים שזאת השפה המדוברת."
"אני לא מבינה למה יש פה בעיה."
"הם צריכים להבין שאנחנו מתכוונים בצחוק!"
הם. כלומר, אנשים כמוני. אנשים עם הפרעות נפשיות.
אנחנו לא צריכים להיפגע כשצוחקים מהבעיות שלנו. אנחנו לא צריכים לכעוס אם מזלזלים בנקודה הכי רגישה אצלנו. אנחנו לא צריכים להתקומם בגלל שאנשים לא מנסים להיות קצת רגישים.
נכון? זה לא צריך להפריע לנו, הרי דיכאון וOCD כבר הפכו לסלנג בחברה.
מה שהחברה לא מבינה שאצלנו הסלנג הזה פוגע כמו חץ בלב. שכשאני שומעת מישהי שואלת חברה "למה את בדיכי?" זה צורם. אנשים לא סובלים מדיכאון בגלל ציון גרוע במבחן.
"אל תתייחסו לדיכאון כמו לעצב, אלה שני דברים שונים." המורה מנסה לגבור על בליל הקולות הרועש בכיתה. "דיכאון הוא מחלה, זה לא משהו שמזמינים. כמו שאף אחד לא מזמין לעצמו סרטן, כך אף אחד לא מזמין לעצמו דיכאון."
את צודקת, המורה. רק חבל שהבנות בכיתה לא מסוגלות לקבל.
"אבל מה הבעיה?"
"למה הם נפגעים, מה פוגע בזה?"
"הם צריכים להבין שאף אחד לא מתכוון לפגוע."
אני מרימה את הראש וצורחת על שירה. דווקא היא, חשבתי שתבין. היא מודעת למה שאני. סיפרתי לה. היא היתה כל כך אמפתית אז. כנראה שהיא לא כמו שחשבתי.
"את לא יכולה לדעת איך מישהו שסובל מדיכאון מרגיש כשמדברים על זה!" אני מרימה את הראש וצורחת עליה. אבל היא מתעלמת, כמו שאר הבנות. הן ממשיכות לצעוק דברים שרק מראים עד כמה הן טיפשות.
כמה ילדות ילדותיות במיוחד מגחכות. אולי הן נבוכות.
אני מרכינה את הראש בחזרה לשולחן ונותנת לדמעות לפרוץ. אני זועמת. "סתומות! הן לא מבינות כלום, כלום!!!" אני חושבת בכעס.
המורה שותקת, ככל הנראה מההלם על חוסר הבגרות שהבנות הפגינו. והן מצידן ממשיכות לצעוק.
"הם לא צריכים להתייחס, הם לא צריכים להיפגע, מה הבעיה להתבדח, זאת רק בדיחה, זה לא אישי..."
הם. אנחנו. אני.
בפעם הראשונה אני מרגישה חריגה באמת.
ואז קמה שרון, והיא היחידה שמצדדת בדברים של המורה. "נכון! זה בדיוק כמו לומר לאדם שחולה בסרטן 'איזה מסורטן אתה', זה פוגע!"
דווקא שרון. דווקא היא, שזרקה לי כל כך הרבה משפטים כאלה. דווקא היא שהיתה הכי פחות רגישה אלי תמיד. "את חולת נפש!", "יש לה מאניה דיפרסיה, רק בלי הדיפרסיה" [גיחוך], "את אל תדברי על דיאטות," "תפסיקי לתלוש לעצמך שערות!" [מחזיקה את היד שלי בכוח], "סוף סוף את אוכלת!" [מוחאת כפיים].
ועכשיו היא צועקת, כאילו היא לא בעצמה כמו כולן. כאילו שהיא איזו צדיקה בסדום. כמו תמיד, מנסה להראות איזה אדם טוב וחכם היא.
אפילו שהיא הכי לא.
השולחן מתמלא בשלוליות קטנות של דמעות. אני רוצה לקום ולצעוק. אני רוצה לצרוח על שרון, לצרוח על שירה, לצרוח על כולן. אני רוצה שהן יראו את הלב שלי, הסדוק. שידעו שזה כואב. שיראו את הדמעות.
אבל אני לא רוצה להביך אותן, אז אני קמה ויוצאת מהכיתה, תוך כדי ניסיון עלוב להסתיר את הפנים שלי. אני בוכה בשרותים עד הצלצול, ואז אני נכנסת לכיתה, לא מסתכלת על אף אחת, לא רוצה לדבר עם אף אחת. אני דוחפת את החפצים שלי לתיק ומכתפת אותו.
"לאן?" המורה להיסטוריה כבר בכיתה.
"הביתה" אני אומרת לה ויוצאת מהר, עוזבת את בית הסםר ברגליים רועדות ואגרופים קפוצים מזעם ובושה.
הם לא צריכים לכעוס, נכון? הם לא צריכים להיפגע. הם צריכים לשבת ולחייך, להיות כמו כולם, נכון? או שאולי עדיף שהם פשוט לא יהיו שם.
ברגע הראשון אני מרימה את הראש בבהלה, ואחרי שניה אני מרכינה אותו בבושה.
"לא צריך להשתמש במילים כמו 'דיכאון' או 'OCD' בשפת היום-יום. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא פוגע בנקודה רגישה של מישהו. יש בחברה אנשים שמכירים את המושגים האלה מקרוב כי יש להם איזשהו חבר או קרוב משפחה שסובל מזה, ואפילו הם בעצמם. תהיו רגישות, בנות. קצת רגישות, כי אתן לא מבינות מה זה דיכאון ואלו אסוציאציות זה מעלה לאנשים מסויימים."
המורה צודקת. אני קוברת את הראש שלי בין הידיים. שאף אחת לא תראה את הפרצוף האדום שלי.
"אבל מה הבעיה בזה?"
"אנשים כאלה לא צריכים להיפגע, הם כבר יודעים שזאת השפה המדוברת."
"אני לא מבינה למה יש פה בעיה."
"הם צריכים להבין שאנחנו מתכוונים בצחוק!"
הם. כלומר, אנשים כמוני. אנשים עם הפרעות נפשיות.
אנחנו לא צריכים להיפגע כשצוחקים מהבעיות שלנו. אנחנו לא צריכים לכעוס אם מזלזלים בנקודה הכי רגישה אצלנו. אנחנו לא צריכים להתקומם בגלל שאנשים לא מנסים להיות קצת רגישים.
נכון? זה לא צריך להפריע לנו, הרי דיכאון וOCD כבר הפכו לסלנג בחברה.
מה שהחברה לא מבינה שאצלנו הסלנג הזה פוגע כמו חץ בלב. שכשאני שומעת מישהי שואלת חברה "למה את בדיכי?" זה צורם. אנשים לא סובלים מדיכאון בגלל ציון גרוע במבחן.
"אל תתייחסו לדיכאון כמו לעצב, אלה שני דברים שונים." המורה מנסה לגבור על בליל הקולות הרועש בכיתה. "דיכאון הוא מחלה, זה לא משהו שמזמינים. כמו שאף אחד לא מזמין לעצמו סרטן, כך אף אחד לא מזמין לעצמו דיכאון."
את צודקת, המורה. רק חבל שהבנות בכיתה לא מסוגלות לקבל.
"אבל מה הבעיה?"
"למה הם נפגעים, מה פוגע בזה?"
"הם צריכים להבין שאף אחד לא מתכוון לפגוע."
אני מרימה את הראש וצורחת על שירה. דווקא היא, חשבתי שתבין. היא מודעת למה שאני. סיפרתי לה. היא היתה כל כך אמפתית אז. כנראה שהיא לא כמו שחשבתי.
"את לא יכולה לדעת איך מישהו שסובל מדיכאון מרגיש כשמדברים על זה!" אני מרימה את הראש וצורחת עליה. אבל היא מתעלמת, כמו שאר הבנות. הן ממשיכות לצעוק דברים שרק מראים עד כמה הן טיפשות.
כמה ילדות ילדותיות במיוחד מגחכות. אולי הן נבוכות.
אני מרכינה את הראש בחזרה לשולחן ונותנת לדמעות לפרוץ. אני זועמת. "סתומות! הן לא מבינות כלום, כלום!!!" אני חושבת בכעס.
המורה שותקת, ככל הנראה מההלם על חוסר הבגרות שהבנות הפגינו. והן מצידן ממשיכות לצעוק.
"הם לא צריכים להתייחס, הם לא צריכים להיפגע, מה הבעיה להתבדח, זאת רק בדיחה, זה לא אישי..."
הם. אנחנו. אני.
בפעם הראשונה אני מרגישה חריגה באמת.
ואז קמה שרון, והיא היחידה שמצדדת בדברים של המורה. "נכון! זה בדיוק כמו לומר לאדם שחולה בסרטן 'איזה מסורטן אתה', זה פוגע!"
דווקא שרון. דווקא היא, שזרקה לי כל כך הרבה משפטים כאלה. דווקא היא שהיתה הכי פחות רגישה אלי תמיד. "את חולת נפש!", "יש לה מאניה דיפרסיה, רק בלי הדיפרסיה" [גיחוך], "את אל תדברי על דיאטות," "תפסיקי לתלוש לעצמך שערות!" [מחזיקה את היד שלי בכוח], "סוף סוף את אוכלת!" [מוחאת כפיים].
ועכשיו היא צועקת, כאילו היא לא בעצמה כמו כולן. כאילו שהיא איזו צדיקה בסדום. כמו תמיד, מנסה להראות איזה אדם טוב וחכם היא.
אפילו שהיא הכי לא.
השולחן מתמלא בשלוליות קטנות של דמעות. אני רוצה לקום ולצעוק. אני רוצה לצרוח על שרון, לצרוח על שירה, לצרוח על כולן. אני רוצה שהן יראו את הלב שלי, הסדוק. שידעו שזה כואב. שיראו את הדמעות.
אבל אני לא רוצה להביך אותן, אז אני קמה ויוצאת מהכיתה, תוך כדי ניסיון עלוב להסתיר את הפנים שלי. אני בוכה בשרותים עד הצלצול, ואז אני נכנסת לכיתה, לא מסתכלת על אף אחת, לא רוצה לדבר עם אף אחת. אני דוחפת את החפצים שלי לתיק ומכתפת אותו.
"לאן?" המורה להיסטוריה כבר בכיתה.
"הביתה" אני אומרת לה ויוצאת מהר, עוזבת את בית הסםר ברגליים רועדות ואגרופים קפוצים מזעם ובושה.
הם לא צריכים לכעוס, נכון? הם לא צריכים להיפגע. הם צריכים לשבת ולחייך, להיות כמו כולם, נכון? או שאולי עדיף שהם פשוט לא יהיו שם.
[ההחיוך טיפה מטעה אבל דמייני את זה בלעדיו...]