אנחנו. האנשים ההם.חלילית אלט
שיעור חברה. המורה סופקת כפיים - תנועה אופיינית לה כשהיא מתחילה לדבר. הנושא שנידון בשיעור הוא הפרעות נפשיות ואיך צריך להתייחס לסובבים אותנו ברגישות.
ברגע הראשון אני מרימה את הראש בבהלה, ואחרי שניה אני מרכינה אותו בבושה.
"לא צריך להשתמש במילים כמו 'דיכאון' או 'OCD' בשפת היום-יום. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא פוגע בנקודה רגישה של מישהו. יש בחברה אנשים שמכירים את המושגים האלה מקרוב כי יש להם איזשהו חבר או קרוב משפחה שסובל מזה, ואפילו הם בעצמם. תהיו רגישות, בנות. קצת רגישות, כי אתן לא מבינות מה זה דיכאון ואלו אסוציאציות זה מעלה לאנשים מסויימים."
המורה צודקת. אני קוברת את הראש שלי בין הידיים. שאף אחת לא תראה את הפרצוף האדום שלי.
"אבל מה הבעיה בזה?"
"אנשים כאלה לא צריכים להיפגע, הם כבר יודעים שזאת השפה המדוברת."
"אני לא מבינה למה יש פה בעיה."
"הם צריכים להבין שאנחנו מתכוונים בצחוק!"
הם. כלומר, אנשים כמוני. אנשים עם הפרעות נפשיות.
אנחנו לא צריכים להיפגע כשצוחקים מהבעיות שלנו. אנחנו לא צריכים לכעוס אם מזלזלים בנקודה הכי רגישה אצלנו. אנחנו לא צריכים להתקומם בגלל שאנשים לא מנסים להיות קצת רגישים.
נכון? זה לא צריך להפריע לנו, הרי דיכאון וOCD כבר הפכו לסלנג בחברה.
מה שהחברה לא מבינה שאצלנו הסלנג הזה פוגע כמו חץ בלב. שכשאני שומעת מישהי שואלת חברה "למה את בדיכי?" זה צורם. אנשים לא סובלים מדיכאון בגלל ציון גרוע במבחן.
"אל תתייחסו לדיכאון כמו לעצב, אלה שני דברים שונים." המורה מנסה לגבור על בליל הקולות הרועש בכיתה. "דיכאון הוא מחלה, זה לא משהו שמזמינים. כמו שאף אחד לא מזמין לעצמו סרטן, כך אף אחד לא מזמין לעצמו דיכאון."
את צודקת, המורה. רק חבל שהבנות בכיתה לא מסוגלות לקבל.
"אבל מה הבעיה?"
"למה הם נפגעים, מה פוגע בזה?"
"הם צריכים להבין שאף אחד לא מתכוון לפגוע."
אני מרימה את הראש וצורחת על שירה. דווקא היא, חשבתי שתבין. היא מודעת למה שאני. סיפרתי לה. היא היתה כל כך אמפתית אז. כנראה שהיא לא כמו שחשבתי.
"את לא יכולה לדעת איך מישהו שסובל מדיכאון מרגיש כשמדברים על זה!" אני מרימה את הראש וצורחת עליה. אבל היא מתעלמת, כמו שאר הבנות. הן ממשיכות לצעוק דברים שרק מראים עד כמה הן טיפשות.
כמה ילדות ילדותיות במיוחד מגחכות. אולי הן נבוכות.
אני מרכינה את הראש בחזרה לשולחן ונותנת לדמעות לפרוץ. אני זועמת. "סתומות! הן לא מבינות כלום, כלום!!!" אני חושבת בכעס.
המורה שותקת, ככל הנראה מההלם על חוסר הבגרות שהבנות הפגינו. והן מצידן ממשיכות לצעוק.
"הם לא צריכים להתייחס, הם לא צריכים להיפגע, מה הבעיה להתבדח, זאת רק בדיחה, זה לא אישי..."
הם. אנחנו. אני.
בפעם הראשונה אני מרגישה חריגה באמת.
ואז קמה שרון, והיא היחידה שמצדדת בדברים של המורה. "נכון! זה בדיוק כמו לומר לאדם שחולה בסרטן 'איזה מסורטן אתה', זה פוגע!"
דווקא שרון. דווקא היא, שזרקה לי כל כך הרבה משפטים כאלה. דווקא היא שהיתה הכי פחות רגישה אלי תמיד. "את חולת נפש!", "יש לה מאניה דיפרסיה, רק בלי הדיפרסיה" [גיחוך], "את אל תדברי על דיאטות," "תפסיקי לתלוש לעצמך שערות!" [מחזיקה את היד שלי בכוח], "סוף סוף את אוכלת!" [מוחאת כפיים].
ועכשיו היא צועקת, כאילו היא לא בעצמה כמו כולן. כאילו שהיא איזו צדיקה בסדום. כמו תמיד, מנסה להראות איזה אדם טוב וחכם היא.
אפילו שהיא הכי לא.
השולחן מתמלא בשלוליות קטנות של דמעות. אני רוצה לקום ולצעוק. אני רוצה לצרוח על שרון, לצרוח על שירה, לצרוח על כולן. אני רוצה שהן יראו את הלב שלי, הסדוק. שידעו שזה כואב. שיראו את הדמעות.
אבל אני לא רוצה להביך אותן, אז אני קמה ויוצאת מהכיתה, תוך כדי ניסיון עלוב להסתיר את הפנים שלי. אני בוכה בשרותים עד הצלצול, ואז אני נכנסת לכיתה, לא מסתכלת על אף אחת, לא רוצה לדבר עם אף אחת. אני דוחפת את החפצים שלי לתיק ומכתפת אותו.
"לאן?" המורה להיסטוריה כבר בכיתה.
"הביתה" אני אומרת לה ויוצאת מהר, עוזבת את בית הסםר ברגליים רועדות ואגרופים קפוצים מזעם ובושה.
הם לא צריכים לכעוס, נכון? הם לא צריכים להיפגע. הם צריכים לשבת ולחייך, להיות כמו כולם, נכון? או שאולי עדיף שהם פשוט לא יהיו שם.
לא חייבים להגיב, אבל בבקשה תקראו. תקראו כי זה חשוב.חלילית אלט
[ההחיוך טיפה מטעה אבל דמייני את זה בלעדיו...]ענבל


תודה לך...חלילית אלט
וואו.יומנים נשרפים
זה מדהים.
ועצוב כ"כ. וגם נכון
תודה. אני מקווה שאנשים יקחו את הלקח לחיים, כי בשביל זה נחשפתחלילית אלט
חיבוק חזק ואמיץ.נוגעת בלב
מזמינה אותך לפרטי
יש לי דוד עם OCD וזו התמודדות ממש לא פשוטה עבורו ועבורנו, המשפחה.
כשחברות צוחקות או אומרות "מה את ככה? יש לך OCD?" אני מצטנפת בפינה, אוטמת את עצמי.
הזדהיתי המון.
.
תודהחלילית אלט
"מצטנפת בפינה." בהחלט
וואווט1
בלה לטקס

זה עצוב. וקשה.

וואו.. זה ממש חזקשאלו פרטי תדעו
אבל מפריע לי זה שאם מודעים למצב זה לא יעזור צריך גם לשנות אותו... חוצמזה זה לא נכון כ"כ הקטע ששואלים על הדיכי כי דיכאון יש דיכאון של הפרעה ויש דיכאון חולף של רגע של עצב.. זה הכל ולפעמים באמת צריך להיזהר אבל גמאתם צריכים לא להיפגע מיזה אלא להתחשל מיזה.. אם לא הבנת )ואיכשו חשבת שאני נגדך( דברי אני ינסה להסביר לך...
לא כלכך הבנתי אותךחלילית אלט
דיכאון חולף הוא לא דיכאון - הוא עצב. למה לערב בזה הפרעה נפשית?
ואי אפשר לומר לי לא להיפגע, כי זה פוגע בלי שאני ארצה. תחשבי רגע על נקודה שמאוד רגישה אצלך. ותחשבי שמזלזלים בה. זה לא צורם לך?
מצטערת... לא צורם לישאלו פרטי תדעו

אני פחות חושבת על עצמי יורת חושבת על הזולת 

זה ביטוי שהוא מאוד נפוץ ודיכאון הוא לגמרי לא מחלה נפשית 

דיכאון זה לפעמים תוצאה של מקרה שקרה וגורמת להתנהגות מאוד מדוכאת (לא עצובה.. פשוט מדוכאת התנהגות עצובה זה שונה לגמרי....) 

ההפרעה הנפשית הזאת? אז יש כאלה שהיא מגיעה אליהם לתקופת זמן מסוימת בגלל מקרה מסוים.. הבנת? זה דיכאון לכל דבר...

ולאלאלא את לא אמורה להיפגע זה כמו שמישו תגיד למישהי נפלת על הראש? בבית חולים ליד המחלקה של הפצועי ראש... אפחד לא יעלב מיזה...

חוצמזה אם את מודעת למצב אלךל תשארי בזה.. זה לא ישנה את זה שתהיי מודעת.. תנסי לשנות אותו

לא מדויק...מתקדם...
ההגדרה קיימת בdsm...
את מדהימה! ריגשת מאוד!מתקדם...
בעז"ה נשתדל יותר!
ותודה לך על ההכרעה על מה אני הולך לדבר בפעולת חב"ב השבת;)
רק בזהירותחלילית אלט
כי בכיתה שלי, כמו שראית, זה לא נגמר טוב. הבנות רק התעצבנו וזה לא עזר.
תודה
אני כותבת בזהירותרבקה כהן

כי אין לי שום כוונה להמעיט בכאב שלך. 

הוא אמתי וקורע לב.

אני כן רוצה לכתוב קצת על מה שאולי קורה אצל שאר הבנות חסרות הרגישות.

נדמה לי שכאשר המורה פתחה בצורה הזאת את הנושא "קצת רגישות, בנות" - שאר הכיתה הרגישו מותקפות. 

כשמרגישים מותקפים בדרך כלל תוקפים חזרה - "מה הבעיה? שילמדו להתמודד!" אף אחת לא רוצה להרגיש לא בסדר. 

כשעושים צחוק קבוע ממשהו, זה בדרך כלל כי מרגישים שהוא מאיים. 

לא צוחקים על סרטן, כי רובנו לא מפחדים באמת לחלות בזה, אבל הרבה מאתנו חווים זמנים של ערעור נפשי, והפחד מזה הוא עמוק מאד, אז כדי להרחיק את הפחד צוחקים. יורדים על אנשים שנראים על הגבול כי - מי יודע? אולי מחר זה יהיה אני?

אני לא מנסה להצדיק התנהגות כזאת, אלא רק להצביע על מאיפה, לדעתי, זה מגיע. 

נראה לי שאם המורה רוצה להעביר את הנושא בצורה טובה, אולי כדאי להביא מישהי שמתמודדת עם מחלת נפש לדבר על זה עם הכיתה, כדי ליצור הזדהות במקום מרחק. אולי להסביר מה קורה, למה זה גורם, איך נראית ומרגישה ההתמודדות עם הדבר הזה, אבל בלי לתקוף את הבנות, ושהן יסיקו מסקנות לבד.

נשמע גם שכדאי בכלל לעשות פעולות לשיפור האווירה הכיתתית. הרי גם אמירה כמו "מה? את עיוורת? איך לא ראית????" גם אם אין אף אחת עיוורת בכיתה, היא אמירה לא נעימה כי היא מהווה ירידה וזלזול באותה בת שדיברו אליה.  

 

את לא במקרה מישהי שאני מכירה??חלילית אלטאחרונה
כי מישהי אמרה לי בדיוק את מה שכתבת...
והסכמתי איתה לגמרי
אני לא חדשההרהמורניק

למה כ"כ משעמם פה?????

כולם כבר התבגרו ועברו לצמ"עאיגנוטוס פברל

או לשטו"ל

לא ככה - נהיה יבש כי לא מצטרפים חדשים במקום אלוGini
שהתבגרו ועברו לפורומים של הגילאים היותר גדולים 
כולנו יבשים 🙁🙁Gini
וואלה!! אני גםההרהמורניק
אני חדשההודיה לה':)אחרונה
למה באמת
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

את יכולה להפסיק להספיםנקדימון

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.


 

אולי די כבר?!

נשמע סיפור מענייןקעלעברימבאראחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

הנוער הדתי לאומי לאן הוא הולך בצבא ?אביגיל מלאך

האם אתם חושבים שכל הנערים של הציבור הדתי לאומי מכוון ליחדות עילית או גם למקומות רגילים אחרים ?

הציבור הדתי לאומי - מגיע לכל היחידות והתפקידיםזמירות

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

..יהודי חסידיאחרונה

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

הפצות!!יהודי חסידי

ב"ה אנחנו זוכים להקים ארגון שיעודד את כולנו ביחד לצאת להפצות, להתחבר לצמא הגדול שיש בעם ישראל להתחבר לאבינו שבשמיים.

 הארגון הוקם אחרי שבסוכות האחרון היה אירוע גדול בתל אביב - 'טולולולב - נוטלים לולב בתל אביב' שהשתתפו בו למעלה ממאתים בחורי ישיבות מישיבות שונות, ולמעלה מ-10,000!! יהודים זכו ליטול לולב.

 

בעז"ה ביום חמישי הקרוב יהיה אירוע השקה בהתוועדות 'צמאה' של הישיבות גבוהות __מגיעים ומתחברים דפוס .pdf

 

יצא עלון יפה, עלון (6).pdf מוזמנים לראות.

 

 

כמו כן יש אתר נחמד מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

 

אשמח לתגובות....

וואודומיה תהילה
מדהים!
קצת תמונות מהפעילותיהודי חסידי

וקצת תמונות מהאירוע בבניני האומהיהודי חסידי
סיפוריהודי חסידיאחרונה

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

 

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

מחפשים בני נוער לכתבהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

תודה  

כתבה לנוער על שמירת נגיעהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון 

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

 

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

 

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

 

תודה  

חיפוש קוראים לסיפור על נער מתבגר מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

אולי יעניין אותך