כאילו תלוי למה אם אני בוכה כי כואב לי פיזית אני לא חושבת על כלום..

אבל אם אני בוכה כי משהו מציק לי או שקשה לי אז הרבה.. כעס בד"כ, געגועים (כן מוזר.. איי נואו.. מתגעגעת תמידד), וממש לפעמים שאני פורקת.. אבל לויידת..

אם פרקתי אז הקלה אבל אם לא או רק חלקית או אם זה זמן עמוס ויוצא לבכות הרבה   זה יותר קרוב לישורי מצפון ותסכול

זה תלוי. אבל בדר"כ, כשבא בכי מסוג מסויים, הוא מציף המון כאבים שדומים לו, ואז אני בוכה אותם.

את אי הקבלה שלי למדרשה שרציתי, ביחד עם מילים שפגעו בי כשהייתי בת חמש.

קטע דפוק.

אני חווה רגשות תמיד כחלק ממערך. אין אצלי רגש יחיד. הכל מתמגנט ונהיה עיסה אחת דביקה.

לפעמים גם שעצוב לי ..

שלפעמים אני פשוט אוהבת לבכות כי זה מרגיע,מספק מקל עליי מוריד מימניי זה טוב?

אצלי הבכי הוא דבר שמשחרר.בעצם תלוי באיזה מקרים.רב המקרים הוא ממש משחרר אותי

ולא, אני לא חושב שזה אידיאלי. זה לפעמים חסר.
כשאני בוכה זה בדרך כלל כשכל ההדחקות, ההתחמקויות וההגנות מתקלפות, ואחד מהכאבים הכי כמוסים שלי נחשף, בשיחה או בתובנה. על הכאב הזה אני בוכה, ולא מעט (באותה פעם). אחרי שאני נרגע זה זמן מצוין לשבת על הכאב הזה, שהתגלה סוף סוף כמה שחשוב לי באמת ובאופן מהותי, ולחשוב באופן מעשי ויעיל איך להתקדם לגביו.

דברים עצובים באמת לא מעציבים אותי וזה הקטע הכי דפוק אצלי....

בד'''כ

כל יום,לא כי אני רוצה ואולי כן,כי יוצא לי כזה בכי.

הבעיה היא ששאני בוכה לא מבדילים בין התרגשות לעצב

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....