אתם יודעים משו?
אבדה לי השמחת חיים.
וזה מאד עצוב.
אין לי חשק לכלום, גם לדברים שאני אוהבת.
זה בכלל לא כיף.
והיום ישנתי עד מאוחר ולא קמתי להלל.
רות היא מותק, אף אחד לא מכיר את רות האמיתית.
רות האמיתית זה דבר עצום.
אני אוהבת אותה.
ואתמול בכלל היה דפוק בקושי באו בנות וביזבזתי סתם את היום שלי.
ונורא עצבנו אותי. וזה בכלל לא נכון.אני סתם הייתי עצבנית. בעצם לא סתם.
ודיברתי עם חברה, על חברות שהייתה לי.
הגעתי למסקנה, שהחברות הזאת הרסה לי המון בחיים.
אוף.וזה קשה בכלל שזה ככה, כי אז לא ראיתי שזה מזיק, וזה הייתה תקופה ארוכה מאד.
איך לא קלטתי את הנזק?
אני שמחה שזה בסוף נגמר, ובצורה טובה, אבל זה לא שווה את זה בכלל.
ואולי אפילו, זה מה שגרם לי למשו מסויים.
הידעת? קושי זה דבר מדבק, עצבות גם. לכן כדאי להיזהר ולפקוח עיניים שחלילה אתה לא נדבק במחלה הזאת.
מנסיון.
ועצוב לי, יש לה חברות דומה. יש בה הרבה דברים משותפים אבל זה לא אותו דבר, שם יש אומץ.יש תשומת לב לבעיה. אצלי לא היה את הערנות הזו, לא היה מי שיעיר, לא היה את כל זה.
ופה הבעיה, החוסר דיבור אמיתי גורם לנזק.
אני באמת משתדלת, לאט לאט.
אבל זה קשה נורא.
וגם יש דברים שנגרמו כבר, וקשה לחזור מהם.
היום דיברתי ממש קצת קצת. אבל זה גם משו, ואני שמחה בזה. וגיליתי שיש הערכה, יש.
זה שימח אותי, זה הוסיף לי עוד ליום.
חודש אדר התחיל צולע, צולע+.
אבל אני מקווה שאני יצליח לעלות, להתקדם.
זה קשה, אין כח לכלום ומצברוח ברצפה.
מצב מוזר וחסר היגיון.
ויש לי קטע מוזר, שאני יחסוך ממכם.
ואוף. טוב לונורא.
יש אנשים שאני אוהבת, ויש אני שאני לא יכולה לראות.
אני קצת קיצונית, אבל רק קצת.
וואי. אתמול גם דיברנו על מה שהרב של הצהריים אמר לי באחד השיעורים.
מעניין אותי ממש אם בנות דיברו על זה ומה הם חושבות.
אני חייבת לברר את זה איכשהו.
המזל הגדול שלי שהשביעית לא היו באותו יום, מזל שזה רק הכיתה שלי.
לחזור לשגרה עשה לי טוב.
פחות זמן לחשוב.
אתמול זה היה לי קשה,
היום ב"ה כבר יותר טוב.
והפרוייקט חסד הזה, מעיקק.
אין לי כח אליו, אין לי זמן אליו ואין לי מצברוח אליו.
ואני בטכני זה הכי חפירה.
צריך להשיג דברים, והכל בחינם.
טוב. אבל זה חסד, אז שווה תמאמץ.
משו בי התקלקל.
מפגינה התעלמות ישירה מידיי.וחוסר תשומת לב.
אני צכה שיחה איתו.
הבעיה שאין לי איך לבקש.
וואי תסבוכים.
|יש לי הרגשה שמשהו בחשיבה שלי השתנה, משהו חיובי. הלוואי.|
אבדה לי השמחת חיים.
וזה מאד עצוב.
אין לי חשק לכלום, גם לדברים שאני אוהבת.
זה בכלל לא כיף.
והיום ישנתי עד מאוחר ולא קמתי להלל.
רות היא מותק, אף אחד לא מכיר את רות האמיתית.
רות האמיתית זה דבר עצום.
אני אוהבת אותה.
ואתמול בכלל היה דפוק בקושי באו בנות וביזבזתי סתם את היום שלי.
ונורא עצבנו אותי. וזה בכלל לא נכון.אני סתם הייתי עצבנית. בעצם לא סתם.
ודיברתי עם חברה, על חברות שהייתה לי.
הגעתי למסקנה, שהחברות הזאת הרסה לי המון בחיים.
אוף.וזה קשה בכלל שזה ככה, כי אז לא ראיתי שזה מזיק, וזה הייתה תקופה ארוכה מאד.
איך לא קלטתי את הנזק?
אני שמחה שזה בסוף נגמר, ובצורה טובה, אבל זה לא שווה את זה בכלל.
ואולי אפילו, זה מה שגרם לי למשו מסויים.
הידעת? קושי זה דבר מדבק, עצבות גם. לכן כדאי להיזהר ולפקוח עיניים שחלילה אתה לא נדבק במחלה הזאת.
מנסיון.
ועצוב לי, יש לה חברות דומה. יש בה הרבה דברים משותפים אבל זה לא אותו דבר, שם יש אומץ.יש תשומת לב לבעיה. אצלי לא היה את הערנות הזו, לא היה מי שיעיר, לא היה את כל זה.
ופה הבעיה, החוסר דיבור אמיתי גורם לנזק.
אני באמת משתדלת, לאט לאט.
אבל זה קשה נורא.
וגם יש דברים שנגרמו כבר, וקשה לחזור מהם.
היום דיברתי ממש קצת קצת. אבל זה גם משו, ואני שמחה בזה. וגיליתי שיש הערכה, יש.
זה שימח אותי, זה הוסיף לי עוד ליום.
חודש אדר התחיל צולע, צולע+.
אבל אני מקווה שאני יצליח לעלות, להתקדם.
זה קשה, אין כח לכלום ומצברוח ברצפה.
מצב מוזר וחסר היגיון.
ויש לי קטע מוזר, שאני יחסוך ממכם.
ואוף. טוב לונורא.
יש אנשים שאני אוהבת, ויש אני שאני לא יכולה לראות.
אני קצת קיצונית, אבל רק קצת.
וואי. אתמול גם דיברנו על מה שהרב של הצהריים אמר לי באחד השיעורים.
מעניין אותי ממש אם בנות דיברו על זה ומה הם חושבות.
אני חייבת לברר את זה איכשהו.
המזל הגדול שלי שהשביעית לא היו באותו יום, מזל שזה רק הכיתה שלי.
לחזור לשגרה עשה לי טוב.
פחות זמן לחשוב.
אתמול זה היה לי קשה,
היום ב"ה כבר יותר טוב.
והפרוייקט חסד הזה, מעיקק.
אין לי כח אליו, אין לי זמן אליו ואין לי מצברוח אליו.
ואני בטכני זה הכי חפירה.
צריך להשיג דברים, והכל בחינם.
טוב. אבל זה חסד, אז שווה תמאמץ.
משו בי התקלקל.
מפגינה התעלמות ישירה מידיי.וחוסר תשומת לב.
אני צכה שיחה איתו.
הבעיה שאין לי איך לבקש.
וואי תסבוכים.
|יש לי הרגשה שמשהו בחשיבה שלי השתנה, משהו חיובי. הלוואי.|
יש
