השיחות של שולמית בן שעיה, כאן.

שצריך לחנך ילדים מהגיל הרך ל"מיניות".

יחס בריא לגוף, הוא דבר טבעי ונורמלי, ואינו צריך חינוך כזה דווקא.

וגם הנושא השני, אינו מצריך זאת.

כל דבר בזמנו. וכמובן, בצורה נכונה.

לפני זה בכלל לא נראה לי שצריך בכלל לדבר איתם .

סביב גיל 6-7 אולי תלוי בבת/בן וגם בחברה . אם הם שואלי ורוצים לדעת אז אולי .....

בכלל לא מדובר רק על מתי לדבר עם הילדים - חינוך ליחס לגוף עובר בהמון דרכים לא מילולות. שיחה מפורשת היא חלק קטן מאוד מהתמונה (וגם היא עשויה להפתיע ולהגיע בגיל מוקדם יותר).

כדאי להורים לחשוב על הנושא, לשים לב למה שהם משדרים בהקשרים שונים, לא להתעלם ולדחות שהילד יגדל.

המסרים שמוטבעים בגיל הרך הם אלה שמשפיעים בהמשך החיים יותר מכול.

שמירה עליו ובהמשך גם דברים נוספים.

וכן, מאמינה שמגיל 0 צריך לחנך לזה.

כמובן שבכל שלב מה שמתאים.

אבל אם לא נתכונן מראש לשאלות והתעניינויות של ילדינו בנושא הזה,

אנו עלולים למצוא את עצמנו מופתעים ונבוכים מול שאלות כאלה,

וזה עלול להיות מסר לא טוב.

של הדברים הללו בשם הזה, מראה על תפיסה לא נכונה.

ברור שחשוב לשים לב (מה שכתבה בהתהוות) מה משדרים בהקשרים שונים. אבל עצם ההגדרה של דברים כ"כ פשוטים וטריוויאליים ("יחס לגוף") כ"חינוך למיניות", הוא עצמו תפיסה בעייתית. לדעתי, הורה ש"משדר" במחשבתו הסמויה, שזו המשמעות, זה עצמו כבר שדר מוטעה...

לא אומר שלא צריך לחשוב איך להתייחס ומה לענות לשאלות, כמו בכל תחום. וגם לא צריך להיות "מופתעים ונבוכים".. לכל היותר אומרים, אני עסוק/ה כרגע - עוד מעט אענה, וחושבים בינתיים...

כמו ש"שלום בית" הוא מושג רחוק מאוד מעולמם של ילדים רכים, ובכל זאת אפשר לומר שאנחנו מחנכים אליו מגיל אפס בדרכים שונות, ודברים שנטבעו בגיל הרך משפיעים עליו מאוד --- כך אין פסול מלומר שגם כשאנחנו מחנכים ליחס בריא לגוף, אנחנו בעצם על הדרך מחנכים גם למיניות בריאה, ואין כאן עיוות.

שבוודאי חינוך ליחס נורמלי לגוף, משפיע בעקיפין גם על דברים נוספים שקשורים לכך עם הזמן - כמו שמשפיעה הקרנת יחס נכון לחברים ולאחים וכו' וכו', כפי שציינת יפה.

גם אין בעיה שבאיזשהו מקום, בראש, אדם מודע להשלכות החיוביות שיהיו לחינוך לדברים כאלו, גם בעתיד הרחוק יותר, מעבר לערכם העצמי.

אבל לא בריא בעיני, להגדיר כך. בגיל צעיר, לא זה מה שמחנכים אליו. לא שייך לשם. ולא טוב לחשוב על זה יותר מידי בהקשרם. כל שלב ועניינו. לפעמים, עצם ההגדרה הזו, יכולה לבוא מחינוך קיצוני הפוך שאדם חווה, ואז הוא אומר לעצמו, אני אחנך מגיל צעיר..  אבל זה מה שאמרתי, צריך להיות נינוחים. אם אתה תעלה על הכביש הנכון, תגיע למחוז חפצך, גם אם בינתיים תיהנה מהנוף שבדרך. אם תחנך בצורה נורמלית ורגועה, גם התחנות הרחוקות יותר תגענה בזמנן. בינתיים, חשוב על הילדים עם מה ששייך אליהם.

כלומר: יש הבדל בין לומר שאם מחנכים ליחס בריא לגוף, אז "על הדרך" בעצם מחנכים בכך גם לדברים שהשלכתם רחוקה יותר, כפי שכתבת - לבין לומר "איך מחנכים למיניות בריאה מגיל 0" ולהתכווין לחינוך ליחס בריא לגוף וכד'.

[ולגבי ה"תואר" - נו.. חודש אדר..  מכל מקום, לומדים הדדית]

ובשולי  הדברים: לא כל מה שמגדירים היום "חינוך בריא ליחס לגוף" הוא באמת חינוך בריא. לפעמים זה בדיוק ההיפך - והאנארכיה המוסרית הגויית תופסת עליו טרמפ, לטשטש כל הבדל בין הנשמה לגוף ולהקהות כל רגש אנושי נורמלי. כמו שגם יכול להיות עיוות בהקצנה לכיוון השני. חינוך בריא, כולל גם שלוה וכבוד ואי-היסטריה, ויחס נורמלי ושמח, וגם התפתחות של צניעות ובושה טבעיים. ותחושה טבעית של הבדל היכן נמצאים.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....