אקדים ואומר, שמה שאכתוב זה רק דברים ששמעתי, לא בהכרח שאני מרגיש כך, זוהי עבודה..

וכן, להיות חופשי זה לא לעשות את כל מה שבא לי, דייקא.

הראיה הפשוטה לזה היא החופש הגדול, אדם שמחליט שהוא עושה מה שבא לו בלבד,
יצא מהחופש הגדול מרוקן, כשהוא הרגיש שלא עשה כלום, וזוהי הרגשה נוראית.

אז כן, החופשיות הזו לבחור בטוב ולהרגיש טוב עם עצמך,
זה דווקא אם לא עושים את כל מה שבא לי.

אבל זוהי עבודה...
בהצלחה.

כותב הרב קוק כך-


..."כשהנשמה הומה לאור היותר בהיר, אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים, לא באותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלמודים היותר ברורים, ולא בהיופי - אפילו בחזיונות היותר מפוארים, אז מתנול העולם בעיניה: 
היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילוייו החמריים והרוחניים, 
נדמה לה לבי עקתא ואוירו נעשה לה מחנק. 
הם מבקשים מה שהוא למעלה מכחם, מה שהוא לעומתם אין, ולהפך אין ליש אין יכולת גם ברצון לרצות, על כן יחלש לפעמים כח הרצון וכל עז החיים באנשים אשר דרישת אלהים היא מגמתם הפנימית."
 

הרצון לרוחניות הוא כזה 
שיכול להשבית כל רצון אחר
ולצבוע אותו בצבע קודר משהוא באמת; פשוט ונחמד ככל שיהיה הרצון. רק משום שהוא "לא בא לנו טוב" בעין הרוחנית ובצימאון לאל חי ש'לא ראוי' כביכול שייתגלה גם ביומיום הפשוט.
ולא כך הוא.

אבל

זה לא סותר בכלל בכלל חיים נורמטיבים
כביסה
כלים
סידור דברים
שטיפה
קריאה
כתיבה
התבוננות בנוף
התבוננות בתוכי

כמו שראיתי והיטיב לתאר כך: 
"...האלהות המתגלה בעולם, 
בעולם בכל יפיו והדרו,
בכל רוח ונשמה,
בכל חי ורמש, 
בכל צמח ופרח, 
בכל גוי וממלכה, 
בים וגליו, 
בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור. 
האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו,
יורדת היא בעצמה בשבילנו 
אל העולם ובתוכו, 
ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה."

הבנה חדה
מפלחת
שכל המעש הזה-
השמש, הטיול, הלמידה, הבישול, סדר הבית ונקיונו, היחס הנאות ליהודים מוכרים ושאינם-

הוא שביבי אור
מהדבר הגדול 
הרוחני
שנקרא אור השם בעולם.
כבוד השם. 
אלוקות.

ממילא 
אם /כשנבין 
שכל ניצוץ קטן כזה 
הוא הזדמנות בשבילנו להיקשר=להצתוות [צוותא וחיבור] להשם ולגלות אותו פה למטה
ובזה הוא מתייקר דווקא במעשיות של תחתיות ארץ. 
דווקא בכלים פשוטים, 
בעשייה...
"לדעת- (לחבר את) כל רז סודך... מידי דברי בכבודך - (ממילא זה כי) הומה לבי אל דודיך" 
והכל מתחבר בפסיפס מעניין
"אל מקום אחד"

"הגלויים (שכל הדברים החומריים הללו) הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל 
שהם באמת הנם גלוים של כל - הטוב. והשפע הזורם בכל-הטוב, 
המנשא את שורש הנשמה אל עליוניותו, המקטין בעיניה את העולם החמרי והרוחני וכל הודו ותפארתו,
אותו השפע עצמו מחדש עליה את כל העולמים 
וכל היצורים לובשים צורה חדשה,
וכל מראה של חיים מעורר ששון וישע, וכל מעשה טוב מרנין לב,
וכל למוד מרחיב דעה.

המצרים הצרים של כל אלה  (=" זה ארצי. זה מעשי. זה קשה . זה לא קשור להשם.... זה מאד גשמי וגס...")

אינם דוחקים את מרחבה של הנשמה, (מכיון שכאשר)
שהיא מסתכלת תיכף ומיד,
ורואה שכל אותם הניצוצות הקטנים הולכים ומתעלים,
הולכים ומתאגדים
ונצררים בצרור החיים המלאים."

השיוך של כל המעשים הקטנים
למקור הכל
נופך בהם אופי ואופן אחר. 

וככה
השם נמצא. 
"גם בשטיפת צלחות.... "

וזאת גדולה. 
לתפוס את ההבנה החשובה הזו
שהשם נמצא גם במטבח ובטיפול בבית ובילדים ושזה חלק מכבודו.
לחיות באופן מעשי ביותר
בכל תחומי החיים
גם הפשוטים
יומיומיים
ואפרוריים אפילו
כיהודים שומרי חוקותיו.

צריך לקרא את התוכן הזה 
שוב. ושוב. ושוב.

ולשמוח בהשם
ש שש ושמח 
בדירתו
אצל עם קרובו
במטבח
בסלון
בכביסה
עם הילדים בגינה.. 
...
 

הממליך מלכים ולו המלוכה
יוצא לשדה ונותן תורה
שמכתיבה ומזכירה
בכל תחומי החיים
הקטנים
משעממים
ואפורים
לקשר את עצמנו לאלוקים...!!!!
ואז
הם נצבעים
בצבעים ומבעים
נעימים
כי הם שביבי זהב
מהכתר שלו ית'.
 

וזה כיף. ומיוחד.

כשלמה, ואין שום סתירה,
ישנה במבט פשוט
בעומק אין סתירה כלל וכלל .

אבל זו עבודה. 
(לענ"ד)

זו עבדות נוראה לתאוות.

תחשבי על אדם שמן מאד, סוכרתי, עם לחץ דם גבולי.

הוא עומד מול עוגת קצפת ויודע, שאם יאכל אותה עכשיו, היא תזיק לו מאד מאד.

הוא אומר לעצמו, לא. אל תאכל את זה, זה לא טוב!

אבל בא לו. כ"כ בא לו, שהוא לא מצליח לעצור בעצמו, ואוכל הכל עד הביס האחרון.

אני יכולה להבטיח לך שהוא לא נהנה מן הטעם. האשמה מתערבבת לו עם הסוכר,

הקצפת מתפוגגת בתוך האכזבה מעצמו והיאוש, מכך שהוא לא מצליח לשלוט במצב.

איזו חופשיות נפלאה היא לעמוד מול מצב מורכב, להחליט החלטה מושכלת,

ולעמוד בה. לא להיכנע לאינסטינקטים ורצונות ותאוות.

החופש לבחור ולהחליט,

הוא בעיניי המתנה הכי גדולה שהופקדה בידי האדם.

(את התאוות, למשל, אפשר לקחת ממך,

אפשר לאסור אותך בחדר של ארבע קירות ולשלול ממך עוגות קצפת ותענוגות,

אבל את ההחלטה מי להיות, את החופש לבחור בטוב - אין בעולם כח מלבד הקב"ה שיכול ליטלו מאיתנו.)

מי שלא בקדושה ( - "עם הארץ") הוא חסר דעת אמת שלמה

קדושה לא הולכת עם "המוניות"

קדושה היא "היפך נטיית ההמון" 

קדושה כוללת נבדלות ופרישות - קדושה שאנו עוד לא חווים בדורנו

ולגבי "חופש"

כשממתינים וממתנים את ה"בא לי" מגיעים לחופש האמיתי שאיננו תלוי

"ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"

מי שחושב שלא יהיו קשיים בדרך קצת חי בסרט,
אין אדם עובד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם..

וגם בתנך מופיע יותר מפעם אחד שמתייחסים לנביאים כאל משוגעים

אבל השאלה היא האם זה משנה - כלומר אם אני מצליח להגיע לקר נכון עם ה' אז מה אכפת לי מה אחרים חושבים עלי

כמובן שאצל כל אחד זה קיים - בעני חילונים כל הדתיים הם פגאנים משוגעים (ע"פ הקרובים החילונים שלי) 

ובעני אחרים דברים אחרים הם שיגעון - בסוף איפה שאני באמת קשור בה' האחרים לא ממש משנים לי 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....