המכתב הזה בשבילך.
רצית שנפסיק להתכתב, ובצדק. גם אני חושבת שזה לגמרי לא מקדם אותנו.
אז אולי תפגוש את זה ואולי לא.
העיקר שאצליח לכתוב משהו.
אולי כאן אצליח לומר לך עוד •קצת• מן האמת:
אתה הענק היחיד בעולם שהצליח לגרום לי להרגיש גמדה.
אלו לא הפחדים שלי, זאת המציאות שמוכיחה.
זה לא הפחד מזה שלא תעריך אותי, זה הפחד מזה שאני לא מעריכה את עצמי מספיק לידך.
אני חיה את ה"כאן ועכשיו" (בדיוק כמו שהרב שלך מלמד לעשות).
אני לא צריכה להתקדם איתך בשביל לדעת מה זה יעשה לי, לא לחיוב ולא לשלילה.
אני חווה את מה שאמרתי לך כבר עכשיו. -
אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה, וזה לא ישתנה גם אם אפגוש בך עוד פצעים "מכוערים", והנפש שלי מרגישה מאויימת ממך באותה המידה. (והבחנתי בהרבה יותר דברים ממה שנדמה לך, רק שמאז שלימדת אותי לשתוק, הפסקתי לשתף אותך).
חשבתי שעברתי תהליך, כבר שנים שאני מצפצפת על כולם, אפילו על הרב שלך!
(כלומר, פעם אחת הוא ראה אותי בעין רעה, ואפילו זה לא ערער אותי)
ומתחביבי למתוח את הציפצוף הזה עוד ועוד רק בשביל להיות בטוחה שבאמת עברתי את התהליך הזה. משחק נחמד שכזה.
(משחקת אותה טיפשה, עושה לעצמי פדיחות, העיקר לבדוק את עצמי שבאמת לא אכפת לי מה חושבים עלי, לבדוק את עצמי שאני לא אוהבת אותי רק על תנאי זה שאני מצליחה, ומוכשרת, וחכמה... (עד כדי כך, שאני כבר לא זוכרת איך לחזור לעצמי).
שבאמת אני אוהבת ומעריכה את עצמי אפילו ככה.)
אבל-
מהרגע שהכרתי אותך, לא הצלחתי יותר לכתוב. השתתקתי, וחבל... כי היו לי הרבה מילים בבטן והיא כואבת לי כשהן נשארות לי שם. והיא עדיין כואבת...
מהרגע ששמעתי אותך, פחות העזתי לדבר.
פתאום הבנתי כמה אני לא מבינה בכלום.
והשתתקתי, לא כי אכפת לי מה אתה חושב עלי, אלא כי פתאום הבנתי כמה אני קטנה, או "ילדונת", או איך שאתה רוצה לקרוא לזה.
כנראה שזה מעולה בשבילי לפגוש שם את עצמי, ושיהיו לזה השלכות חיוביות. אבל כרגע עוד צריכה להתאושש...
פתאום הבנתי למה הקב"ה צריך להעלים את עצמו, פתאום הבנתי מה היה קורה בעולם אם לא.
האמת שידעתי את זה מזמן, אבל היום גם לגמרי הפנמתי את זה.
ואולי זאת הסיבה שאני מעדיפה להתייחס אליו כאל אבא ולא כאל מלך.
שאני מעדיפה אהבה על יראת הרוממות. (אולי כשאגדיל את עצמי באמת, אהיה מסוגלת לעמוד מולו כשהוא מלך).
אולי זאת הסיבה שהוא מסתיר את פניו ממני, כדי שאצליח לגלות את פני בעצמי.
אתה לא אשם, אבל המציאות שלך ליד המציאות שלי תופסת לי את כל המקום.
וזה כן משתק אותי. בדיוק כמו שאמרתי לך ממש בהתחלה.
לא טעיתי.
וזה לא שאתה מפלצת, והשפיצים שלך לא דוקרים.
אתה פשוט כמו השמש, שהירח מרגישה מיותרת לגמרי לידה.
אמרתי לך כבר בהתחלה, אתה לא נגמר, אתה אלוקי. (ואולי זאת הסיבה שיותר מכולם, כל כך קשה לך שאני מצמצמת אותך בהגדרות "מי ימלל וכו'")
אני לא רוצה להכאיב, אבל פתאום הבנתי למה אתה בודד.
כולך ענק, כ ו ל ך, כולל הפצעים שלך.
ושניהם מאיימים על כולם באותה מידה. אולי...
אין מספיק ענקים כמוך שיצליחו להכיל אותך. אולי יום אחד תמצא מישהי כזאת. הלוואי.
או שאולי תהיה אתה בעצמך מספיק ענק בשביל לאהוב אותך, ואז הדברים יהיו פשוטים יותר. הלוואי.
אני לא מעריצה אותך, אתה יודע את זה מעולה (או שאני לא מודעת לעצמי), אבל אתה מוזמן להביא שקית הקאה להנאתך.
הייתי רוצה לנשק לך את כל הפצעים עד שיתקלפו ותראה שאתה כולך בן מלך שעשוי מאבנים טובות.
שתראה שכולך טוב, שכולך יפה, שלא תתבייש בעצמך.
ושתבין שהפצעים האלו הם רק פצעים, ושאתה לא אשם בהם.
אבל שפתיי קטנות מלנשק את הפצעים שלך, וידי קטנות מחבק ולהקיף ענק כמוך.
בעצם אולי הגודל איננו משנה... ובכ"ז...
אני מבינה את הצורך שלך בחיבוק הזה, אבל גם יודעת שאני לא אצליח להתקדם כשאני לידך.
ואני חשובה לי לא פחות ממך. לא חבל על הנשמה הזאת שהקב"ה הוריד לעולם? גם היא צריכה לגלות פה את עצמה ולהגדיל את שמו.
אני כותבת ובוכה. לא עלי, עליך.
לא יודעת מה יש בך שגורם לי לכאוב אותך באופן כ"כ מלא ועמוק.
אולי זה באמת כי "אתה מתוק ברמות על" או "חמווווווד".
ואולי זו סיבה אחרת יותר עמוקה שעוד לא נודעתי אליה.
ואולי כישפת אותי... לא יודעת.
התלבטתי אם להתקדם איתך רק בשביל שתבין שבאמת אין לך מה להפסיד ושתראה שצדקתי,
אבל אני גם יודעת שאם נתקדם, לא רק שארגיש גמדה לידך, אלא שלגמרי אעלם בעיני עצמי. לא רוצה את זה.
ושוב, שנינו חשובים לי באותה מידה. ואולי בכל זאת אני חשובה לעצמי קצת יותר
או שבכל אופן "שב ואל תעשה עדיף".
אולי זה עדיין מצחיק אותך, כי הכל תאוריה אבל נראה לי שטוב שכך (שזה עדיין תאוריה).
בשבילי זה לא משנה, גם ככה העולם הזה בעצמו כולו תאוריה אחת גדולה,
ובסופו של דבר...
"אדם בתוך עצמו הוא גר".
מקווה שלא תכעס עלי, פשוט רוצה שלא תהיה עצוב ואפילו לא טיפה, ושתבין שלא הפסדת אותי.
נ.ב.
מקווה שהלך לך טוב היום.
❤
רצית שנפסיק להתכתב, ובצדק. גם אני חושבת שזה לגמרי לא מקדם אותנו.
אז אולי תפגוש את זה ואולי לא.
העיקר שאצליח לכתוב משהו.
אולי כאן אצליח לומר לך עוד •קצת• מן האמת:
אתה הענק היחיד בעולם שהצליח לגרום לי להרגיש גמדה.
אלו לא הפחדים שלי, זאת המציאות שמוכיחה.
זה לא הפחד מזה שלא תעריך אותי, זה הפחד מזה שאני לא מעריכה את עצמי מספיק לידך.
אני חיה את ה"כאן ועכשיו" (בדיוק כמו שהרב שלך מלמד לעשות).
אני לא צריכה להתקדם איתך בשביל לדעת מה זה יעשה לי, לא לחיוב ולא לשלילה.
אני חווה את מה שאמרתי לך כבר עכשיו. -
אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה, וזה לא ישתנה גם אם אפגוש בך עוד פצעים "מכוערים", והנפש שלי מרגישה מאויימת ממך באותה המידה. (והבחנתי בהרבה יותר דברים ממה שנדמה לך, רק שמאז שלימדת אותי לשתוק, הפסקתי לשתף אותך).
חשבתי שעברתי תהליך, כבר שנים שאני מצפצפת על כולם, אפילו על הרב שלך!
(כלומר, פעם אחת הוא ראה אותי בעין רעה, ואפילו זה לא ערער אותי)
ומתחביבי למתוח את הציפצוף הזה עוד ועוד רק בשביל להיות בטוחה שבאמת עברתי את התהליך הזה. משחק נחמד שכזה.
(משחקת אותה טיפשה, עושה לעצמי פדיחות, העיקר לבדוק את עצמי שבאמת לא אכפת לי מה חושבים עלי, לבדוק את עצמי שאני לא אוהבת אותי רק על תנאי זה שאני מצליחה, ומוכשרת, וחכמה... (עד כדי כך, שאני כבר לא זוכרת איך לחזור לעצמי).
שבאמת אני אוהבת ומעריכה את עצמי אפילו ככה.)
אבל-
מהרגע שהכרתי אותך, לא הצלחתי יותר לכתוב. השתתקתי, וחבל... כי היו לי הרבה מילים בבטן והיא כואבת לי כשהן נשארות לי שם. והיא עדיין כואבת...
מהרגע ששמעתי אותך, פחות העזתי לדבר.
פתאום הבנתי כמה אני לא מבינה בכלום.
והשתתקתי, לא כי אכפת לי מה אתה חושב עלי, אלא כי פתאום הבנתי כמה אני קטנה, או "ילדונת", או איך שאתה רוצה לקרוא לזה.
כנראה שזה מעולה בשבילי לפגוש שם את עצמי, ושיהיו לזה השלכות חיוביות. אבל כרגע עוד צריכה להתאושש...
פתאום הבנתי למה הקב"ה צריך להעלים את עצמו, פתאום הבנתי מה היה קורה בעולם אם לא.
האמת שידעתי את זה מזמן, אבל היום גם לגמרי הפנמתי את זה.
ואולי זאת הסיבה שאני מעדיפה להתייחס אליו כאל אבא ולא כאל מלך.
שאני מעדיפה אהבה על יראת הרוממות. (אולי כשאגדיל את עצמי באמת, אהיה מסוגלת לעמוד מולו כשהוא מלך).
אולי זאת הסיבה שהוא מסתיר את פניו ממני, כדי שאצליח לגלות את פני בעצמי.
אתה לא אשם, אבל המציאות שלך ליד המציאות שלי תופסת לי את כל המקום.
וזה כן משתק אותי. בדיוק כמו שאמרתי לך ממש בהתחלה.
לא טעיתי.
וזה לא שאתה מפלצת, והשפיצים שלך לא דוקרים.
אתה פשוט כמו השמש, שהירח מרגישה מיותרת לגמרי לידה.
אמרתי לך כבר בהתחלה, אתה לא נגמר, אתה אלוקי. (ואולי זאת הסיבה שיותר מכולם, כל כך קשה לך שאני מצמצמת אותך בהגדרות "מי ימלל וכו'")
אני לא רוצה להכאיב, אבל פתאום הבנתי למה אתה בודד.
כולך ענק, כ ו ל ך, כולל הפצעים שלך.
ושניהם מאיימים על כולם באותה מידה. אולי...
אין מספיק ענקים כמוך שיצליחו להכיל אותך. אולי יום אחד תמצא מישהי כזאת. הלוואי.
או שאולי תהיה אתה בעצמך מספיק ענק בשביל לאהוב אותך, ואז הדברים יהיו פשוטים יותר. הלוואי.
אני לא מעריצה אותך, אתה יודע את זה מעולה (או שאני לא מודעת לעצמי), אבל אתה מוזמן להביא שקית הקאה להנאתך.
הייתי רוצה לנשק לך את כל הפצעים עד שיתקלפו ותראה שאתה כולך בן מלך שעשוי מאבנים טובות.
שתראה שכולך טוב, שכולך יפה, שלא תתבייש בעצמך.
ושתבין שהפצעים האלו הם רק פצעים, ושאתה לא אשם בהם.
אבל שפתיי קטנות מלנשק את הפצעים שלך, וידי קטנות מחבק ולהקיף ענק כמוך.
בעצם אולי הגודל איננו משנה... ובכ"ז...
אני מבינה את הצורך שלך בחיבוק הזה, אבל גם יודעת שאני לא אצליח להתקדם כשאני לידך.
ואני חשובה לי לא פחות ממך. לא חבל על הנשמה הזאת שהקב"ה הוריד לעולם? גם היא צריכה לגלות פה את עצמה ולהגדיל את שמו.
אני כותבת ובוכה. לא עלי, עליך.
לא יודעת מה יש בך שגורם לי לכאוב אותך באופן כ"כ מלא ועמוק.
אולי זה באמת כי "אתה מתוק ברמות על" או "חמווווווד".
ואולי זו סיבה אחרת יותר עמוקה שעוד לא נודעתי אליה.
ואולי כישפת אותי... לא יודעת.
התלבטתי אם להתקדם איתך רק בשביל שתבין שבאמת אין לך מה להפסיד ושתראה שצדקתי,
אבל אני גם יודעת שאם נתקדם, לא רק שארגיש גמדה לידך, אלא שלגמרי אעלם בעיני עצמי. לא רוצה את זה.
ושוב, שנינו חשובים לי באותה מידה. ואולי בכל זאת אני חשובה לעצמי קצת יותר
או שבכל אופן "שב ואל תעשה עדיף".אולי זה עדיין מצחיק אותך, כי הכל תאוריה אבל נראה לי שטוב שכך (שזה עדיין תאוריה).
בשבילי זה לא משנה, גם ככה העולם הזה בעצמו כולו תאוריה אחת גדולה,
ובסופו של דבר...
"אדם בתוך עצמו הוא גר".
מקווה שלא תכעס עלי, פשוט רוצה שלא תהיה עצוב ואפילו לא טיפה, ושתבין שלא הפסדת אותי.
נ.ב.
מקווה שהלך לך טוב היום.
❤
