כשאני צריכה לארוז, אפילו לטיפונת זמן, אני מורחת אותו ונהיה לי פיכס.
קבוע.
משומה לארוז עושה לי רע.
אני צריכה לעלות על הבעיה ![]()
כשאני צריכה לארוז, אפילו לטיפונת זמן, אני מורחת אותו ונהיה לי פיכס.
קבוע.
משומה לארוז עושה לי רע.
אני צריכה לעלות על הבעיה ![]()
אולי תכיני קודם רשימה מאד מאד ברורה ולפיה תארזי?
(מעניין שאצלי זה הפוך. אחת המשימות האהובות עלי, זה לארוז)
פינג - אולי זה באמת יותר חכם. אבל אני עצלנית. אין לי כוח לעשות את זה (בהחלט לא חכם מצידי, אני יודעת).
המשמעת העצמית שלי סופית בפח.
אוף.
תמיד עם הלשון בחוץ.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)