שאם נלחמים בהם הם דווקא מתחזקים, זה דווקא נותן להם הרבה מקום וכח.
ובכלל בתור אישה אני לא יודעת כמה המושג של "מלחמה" מדבר אלי, מרגישה שאין בי כוחות נפש למלחמה. רק לשמוע את זה, ועוד שלל מושגים באיזור, זה מעורר בי אלרגיה.
אם כי אני יודעת שיש מקום שבו גם אנחנו צריכות ללמוד את המינון של זה בעבודת ה' שלנו.
אולי אפשר במקום לנסות לגרש את החושך, לחזק את האור, להתבונן בו, בשלווה, בחיוך, בנחת, באהבה...
כשמגיעה מחשבה זרה, במקום להילחם בה, להתייחס אליה כמו אל אוטובוס חולף, לא לייחס לה יותר מידי חשיבות.
לא לתת משקל כבד לנפילה, לריחוק, למאבק, אלא להאמין בנחת בטוב האמיתי הטמון בנו כעיקר הנצחי.
וממיילא, להרגיש ראויים בגלל מה שיש בנו, ולא בגלל מה שאין בנו.
את רוצה קדושה!
ההוכחה היא שאת נפגשת דווקא עם בחורים כאלה ולא עם אחרים.
למה לא לראות את הרצון הזה כעיקר? כדבר האמיתי?
7 יפול צדיק וקם, זאת העבודה.
עבודת ה' בלי נפילות (בדיעבד, לא מלכתחילה ח"ו), היא לא עבודת ה'.
בהצלחה ובנחת...