כל עוד אני אצל אבא ואמא.
ולא, זה לא כיף בכלל עכשיו.
זה אומר גשם
ובוץ
וזה אומר לטוס הביתה בצהריים כדי להספיק עוד איכשהו לאטום את החורים בעמישבית.
ולקחת מלאמלא בגדים להחלפה.
ולכסות קצת קרשים למדורה אולי
ולהכניס הכל הכל הכל לעמישבית בתקווה שהגשם לא יהיה מספיק חזק כדי לחדור אליה.
אלוקים, אני כ"כ רוצה גג. מתישהו יהיה לי זמן וכוח, ואני אבנה אותו. בלי נדר.
מוזמנת תמיד
ושתדעי שארץ ישראל היא התירוץ הכי טוב להברזות
בגלל שממש הפריע לי השיער בחרמונית החלטתי שנמאס ממנו...וגזרתי אותו
הדובדבן שבקצפתאחרונהתתחדשי
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
