ביומנים שלו הוא כותב פעם אחר פעם על רצונו לנצר את עם ישראל, על הטבלות המוניות לנצרות. את בנו כמו שאתם בטח יודעים הוא לא מל מתוך עיקרון, והיה בעד לבטל את מצות מילה. זה רק תחילת מגילת ה"שבחים" עליו. 

כל הדברים הללו לא היו ידועים לרבים מגדולי ישראל. 

למרות זאת השי"ת החליט לגלגל ניסים על ידו, כמו על ידי אחשורוש וושתי

אם הם היו יודעים הם לא היו מכבדים אותו.

ואני דן לכף זכות שזה אכן כך.

אני חושב שהוא לא ידע.

אם הוא היה יודע הוא לא היה פוסק ואומר את מה שפסק ואמר.

שהוא ידע דברים מעבר למה שאתה יודע?

חוץ מלהתנתק מציוניות (שאני מתאר לעצמי שלא לזה התכוונת)

ואם כבר אז אתה מזלזל בו כי אתה אומר שבעצם הרב קוק הסכים למחשבות המבאישות שלו

מגלה שלפני 55 שנה יצאה מהדורה עברית של יומני הרצל. [איני יודע האם זו המהדורה  הראשונה בעברית, ונראה לי שקודם הם יצאו בגרמנית].

מתוך אידאל מה שאומר שהוא היה כופר גם אחרי דרייפוס 

הוא היה עתונאי צעיר באותו זמן ולפי מה שזכור לי הוא לא היה נשואי!
 

יוסף=המצב חסה

קראתי אנציקלופדיות שלמות על הרצל ודבר לא הרעיש אותי. הוא ניסה לפתור את בעיית הגלות היהודית והיה יסודי עד כדי כך שייסד את התנועה הלאומית לשיחרור. הוא מהמנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה של כל העמים באשר הם, בשורה אחת עם לינקולן, וושינגטון, רוזוולט. מובן שכל חייו היו סוערים, מלאי מאבקים וגם לבטים פנימיים קשים. מרוב ייסורי נפש וכמובן הקושי האדיר להנהיג עם כמו היהודים אחרי כמעט 1800 שנות גלות, הוא אישית לקח ללב הכל וספג התקף קטלני בגיל ארבעים וחמש בלבד. אני לא חושב שיש לי אפילו דעה עליו, הוא פשוט היה מה שהיה לטוב ולמוטב. ההיסטוריה מדברת בעד עצמה.

מה היה הדבר שזיעזע אותך? מה סיפרו לך? ואגב, האם חשבת שבית הספר מלמד משהו שראוי בכלל להיחשב כמידע מספק?

ולהתנשא ביוהרה?

זו עובדות על הרצל.

אה, בעצם טעות שלי, ברור שתחת אותו כינוי ותחת אותה חתימה עשויים לעמוד שני בני אדם שונים לגמרי. קבל ביטול מארקיז, הכל בסדר.

בכל מקרה, אני לא מזלזל חס ושלום.

לא לדעת זו תכונה אנושית.

נביא הוא לא היה, וגם לנביא לא הכל גלוי.

זה לא זילזול להגיד שהו לא ידע.

אני לא מחוייב לשום כללים, לא בענייני שרשורים ולא בענייני גינונים. אם כבר, יותר חשוב מבחינתי לא להניח הנחות מגוחכות ומופרכות, אלא לעשות שיעורי בית ולא לדבר בלי לדעת כלום כמו בור.

הוא היה לא אנושי, נביא שלא נסתר ממנו כלום.

<צ>

אם תרמה לדון עניינית - אשמח.

כבר אמרת את שלך עוד לפני כן. למה היית חייב להפריע גם בפתיחה של עניין אחר לחלוטין, לגבי השאלות בכיוון אחר לגמרי שעניינו אותי, ושהייתי שמח לסייע לגביהן? היית חייב הרי, נכון? אין טיפה של שליטה עצמית והתאפקות?

אתה הבאת תגובה על כמה הוא היה אדם טוב, ושכחת כמה פרטים (לא יודע אם בכוונה או לא..)

הזכרתי אותם, זה הכל.

ואז באת בטענה על תגובות אחרות שלי..

אם זו היתה כוונתך אז סבבה.

חבל שפרופסור מאיר בר-אילן, איש הפרשנות לספרות הגאונים וסידור התפילה, חושב בדיוק כמוני:

http://www.parshan.co.il/index2.php?id=3751&lang=HEB
שלא לדבר על עוד הרבה קישורים שאומרים בדיוק כך. אבל כן, עכשיו תלמד כאן גם עברית.

חוץ מזה שאני גם במקרה דווקא יודע היטב שזה זה. תביא לי מקור שאומר אחרת.

בס"ד

אישית אני מאוד אמביוולנטית ברגשותיי כלפיו.

מצד אחד הוא החל את תהליך השיבה לארץ.

מצד שני חלק מרעיונותיו כמובן לא היו לרוחי.

מעדיפה פשוט להגיד שהוא היה חלק בלתי נפרד מתהליך השיבה לארץ.

ושאין לי עניין לשפוט אותו כאדם, זה גם לא מתפקידי.

היה לו תפקיד חשוב וזהו.

על מה שהוא עשה אני בהחלט חושבת שצריך להכיר לו תודה.

זה לא אומר על האדם כלום.

כי ה' מביא בדרככים לא צפויות - כולל ע"י רשעים, כופרים ועוכרי ישראל.

ופרעה כן.

(אני לא מנסה לומר את דעתי אלא להבין אותך...)

[למי שאין כוח לקרוא, בבקשה שלא יגיב.

ומי שמגיב, בבקשה יעשה זאת בבגרות...].

ברקע הדברים צריך לזכור שהרצל גדל, לא כמוכם, בין יהודים כמוהו. במרכז אירופה החילוניות המוצהרת הייתה התפיסה השלטת. ההשכלה כבשה את היבשת, במידה כזאת שלא הייתה אפילו "מלחמת דעות" - היהודים היו מיעוט בלתי-נספר ולא-נחשב. זה בלבול שקיים גם היום, בין אם בגלוי ובין אם בסמוי.

אמנם במכתב פרטי כתב הרצל שהיה מעדיף בהתנצרות לאומית של עם-ישראל, אבל מאותם תנאים שמניתי מראש: היהדות נתפסה כחלשה, מחלישת הלאומיות שרצה הרצל לקדם. הרצל לא היה היחיד שחשב כך, כך חשבו רוב הציונים-החילונים וכך גם הרבה יהודים חרדים. כל היתרון בנצרות היה בעיניו חברתי, ולא דתי. תעיד על כך העובדה שנשאר חילוני כל ימי חייו...

על כל פנים, לקראת סוף ימיו הוא חזר בו גם מהרעיון הזה. ביומן שלו הוא כתב:

"אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד..."

להזכירכם, האפיפיור הוא בעל כוח פוליטי בינלאומי, כוח שהרצל היה צריך כדי להניע את הציונות. למרות זאת הרצל הקריב את הכוח הזה לאור עקרונותיו.

הרצל תפס את היהדות כמרכיב חשוב בזהות הלאומית. את ספרו "אלטנוילנד" הוא חותם כך:

דמויות העלילה מתקבצות ודנות מה הביא להקמת המדינה.

אחד מציע: הצרות! השני: הרצון! השלישי: הדעת! וכו' וכו'

הרב שמואל הזקן (הרצל רומז כאן  לר' שמואל מוהליבר) מכריז: האל!

זו דרך מאוד לא אתאיסטית לסיים את החיבור הגדול שלו.

****

לסיכום: קשה מאוד להצדיק פרקים מחייו של הרצל. אמנם פועל חייו הגדול היה חיובי, אבל היו בו גם צדדים לא-טובים אחרים, בהשפעת התקופה. אמת, היה טיפוס מורכב ולא הכל היה כשר. כך או כך, אל תתפתו להכריע חד-משמעית על סמך קטעי כתבים (חלקם מעוותים) שמופצים ברשת על ידי גורמים מגמתיים שהיחס שלהם לציונות הוא בלאו הכי שלילי.

(ובנימה אישית, צריך להיות לכם בלב מינימום של הכרת הטוב, גם לאנשים חילונים כופרים. הלוואי שרוב המגדפים היו נוהגים באותו מידה של ביקורת עצמית גם כלפי עצמם, לפחות היה בזה מן הישרות...)

בס"ד

[זכרתי שהיה משהו שסתר את הקטע עם הנצרות ולא זכרתי מהו. תודה!]

לא מבין איך את מבינה מהסיפור עם האפיפיור ימ"ש שהוא חזר בו.

הנצרות אינה אתאיסטית, זה שיש א-ל מוסכם גם עליה.

הבעיה של האנטישמיות הטרידה מאוד את הרצל.

לפני שהרצל הגיע לרעיון של הציונות, הוא חשב על פתרונות אחרים, ובהקשר הזה עלה בדעתו הרעיון של התנצרות.

בדיעבד, הוא כתב ביומנו כך - "בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים."

[איני יודע האם זה מייצג בצורה נכונה את דעתו בתקופה המוקדמת, או שלאחר שהוא חזר בו, הוא מתבייש כך, ומנסה להקטין את המשמעות של הרצון, על כל פנים, ודאי הוא חזר בו].

לאחר מכן הוא הגיע למסקנה, שהפיתרון לבעיה של היהודים הוא במדינה עצמאית, ולא בהתבוללות והתנצרות. 

בספר מדינת היהודים, הוא מסביר למה ההתבוללות איננה הפיתרון - "על דבר ההתבוללות כבר חויתי דעתי.  איני חושב אף רגע, כי דרושה היא לנו.  הקבוץ הפרטי של עמנו נעלה הוא הערכו בדברי הימים, אף גדול כבודו, למרות הכנעתו ושפלותו, ולא לו להיות כלה ועובר מן העולם" הוא גם מסביר שם מדוע זה גם לא אפשרי מבחינה מעשית.

שהרצל רצה בהתנצרות כדי לקדם את הרעיון הלאומי?

[או בכלל, שהוא החזיק ברעיון הזה, בזמן שהוא התחיל בציונות?]

לפי מה שידוע לי, הרצל חשב על התנצרות, כדי לפתור את הבעיה ההומניטרית של היהודים שסבלו מאנטישמיות.

די מהר הוא עזב את הרעיון של התנצרות והתבוללות, וראה את הפיתרון לבעיה הזו בהקמת מדינה יהודית.

מספיק לי כדי לא להחזיק ממנו.

המשבח רשע בפני בני אדם, בפניו או שלא בפניו. ואף על פי שלא יצדיק אותו על מעשיו הרעים,

אלא אמר בסתם: איש טוב הוא – על זה נאמר (משלי כח ד): "עוזבי תורה יהללו רשע". כי זה המשבח, לולי שעזב התורה – לא הלל לזה שעובר עליה ועל דבריה.

גם לא ימליץ על הרשע בפני בני אדם לומר: הלוא הוא עושה טובה זאת, לכן תחמלו עליו. ומי שעושה כך – זהו רע מאוד, כי השומעים סבורים שהוא צדיק ויתנו לו כבוד. ויש מכשול גדול בכבוד הרשעים, כי כשיש כבוד לחכמים הצדיקים והם עליונים – אז כל העם ישמעו לעצתם. ועוד: שאחרים יקנאו במעשיהם הטובים, ויוסיפו לקח ותרבה הדעת, ומתוך שלא לשמה בא לשמה...

ועתה, אחרי שיש מכשול לעולם בכבוד הרשעים – יזהר שלא יספר טובה מרשעים. גם לא יזכירם לטובה, שנאמר (משלי י ד): "ושם רשעים ירקב"; וכתיב (שם כט כד): "תועבת צדיקים איש עול". ואם אינו רוצה לספר רשעו – גם טובתו לא יספר.

(אורחות צדיקים - שער החניפות)

הרצל לא רשע ולא נעליים.

תקראו את הספרים שלו לפני שאתם מפציצים שטויות. תקראו ואח"כ תשפטו.

אני קראתי המון כתבים של הרצל. אלטנוילנד, את היומן שלו, מדינת היהודים.

כמו כן, ישנו ספר מחקרי נהדר של ד"ר שלמה וויס - יהודי שומר תו"מ בשם "הרצל - קריאה חדשה". בספר הוא מנתח לפני ולפנים את דמותו ה*אמיתית* של הרצל.

הוא עושה הבחנה בין הרצל המשכיל והמתבולל לבין הרצל היהודי והאותנטי.

הרצל אמנם לא צדיק במובן של סיפורי צדיקים, אבל הוא צדיק מסוג אחר.

אז להרגע.

אנחנו יודעים עליו כל מני דברים רעים.

אם אתה רוצה להגיד שהוא היה טוב בסופו של דבר, אתה צריך להוכיח.

נגיד אושר (לך דומיה תהילה) מביא רעיון מעניין, אם כי זה עוד לא מוכיח שום דבר.

זה ניתוח של הדמות.

אם אתה רוצה הוכחה לדוג', קרא את "אלטנוילנד" מהתחלה ועד הסוף. אין שום אזכור ולו הקטן ביותר לנצרות. כל הכתיבה, השיח, היומנים שלו שאובים מן היהדות והמקורות. הכתיבה שלו היא מאוד "עברית".

קטע קצר של ד"ר יצחק ווייס מחבר הספר "הרצל קריאה - חדשה".

רצה לנצר את היהודים וכו'.

לא היתה לו שום זיקה ליהדות, אולי קצת לאומיות היתה בו, אבל לא כיהודי

הרצל לא היה מנותק מהסביבה.

הסביבה היהודית היתה במצב לא טוב: התבוללות, נטישת של ישיבות. מצב כללי של התפרקות.

במצב הזה , התעורר אדם יהודי עם רעיונות של תחיה.

זה אנשים שבמקום לקרוא ספרים וללמוד ולדעת, יושבים כל היום מול סרטוני הסתה הזויים ביוטיוב. ולא רק שלא לומדים כלום בחיים, אלא גם הופכים לאלימים, בוטים, גסים ומזלזלים. האנשים האלו הם מיעוט, הגם שקולני וצעקני, והרוב כאן - כלומר כל היתר - לא פיספסו שום דבר.
הבעיה היחידה היא, שכאשר בדיונים שהיו צריכים להיות ברורים מאליהם, נשמע בעיקר קולם הצרוד של הצרחנים, נדרש מכל היתר - העייפים-כבר מהוויכוחים האלו - לשנס את מותניהם הדוויים ולהיכנס שוב לעובייה של קורה מיותרת, שכבר נידונה לפני כן אלפי פעמים עם בדיוק אותן המסקנות. זה דרוש לא כדי להוכיח שוב את מה שכבר הוכח, אלא כדי לסייע מיידית למי שחדש בעסק הזה לפתח כישורי למידה והסקה, ולא לנהות אחרי מדקלמי סיסמאות וקלישאות.

שיבת ציון התחילה לפני אותו אחד - כמו כן התרומות לישוב הארץ (כולל הישוב החדש) וכן רוב מכריעה  של העולים בתחילה - היו דתיים

חילונים התחילו לעלות במסות אחרי הפוגרומים (מי ששמע על קישנב) ורוב הנודדים נדדו לאמריקה ולא לישראל, הקבוצה הגדולה הבאה שעלתה היו הייקים אחרי עליית הנאצים (שוב הרוב לאמריקה) - שני הקבוצות ברחו לארץ ולא עלו ממניעים אידאולוגים

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....