סוף סוף הורדתי את הפאות.
*תגובות מעודדות נחמדות וכד' יתקבלו בברכה.
תגובות הפוכות ממש לא.
בתודה מראש.
דוב.
"ומותר לו לגלח הפאות כולן במספרים וכך עושים אנחנו תמיד, ר"ל נגלח פאתי הראש במספרים, לפי שלא נאסר אלא השחתה של תער ולא צווינו לגדל הצדעים, כמו שחושב ההמון, אלא הנזיר הוא אשר צווה לגדל השער, ולכן אם גלח, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשהח ואין הדבר בפאות כך, אלא הוא מצות לא תעשה לבד, ולפיכך אינו חייב לגדלן, אלא אסורה עליו ההשחתה לבד. וכתב משה".
רק מעניין אותי - אם זה משהו שמצריך פריקה ואתה צריך עידוד בגללו אז למה הורדת אותן? לא חייב לענות, סתם מסקרנות...
אגב, בדיוק היום דיברתי על זה עם אח שלי. הוא 'הוכיח' לי מהגמרא בזבחים "יצא שערו בבגדו" שחייבים לגדל פאות (שטות כמובן...). יכול להיות שהוא אחד מהחברים האלה...
שלח לי זריז תמונה שלך בוואצאפ!
אם זה מעניין אותך אז תפתח.
לא שאלתי כי לא התכוונתי לנצלש. ואני בערך היחיד שנמצא בפורום בית המדרש אז אני לא אפתח שרשור שרק אני אשתתף בו...
בעיקר על האומץ, וזה לא פשוט בכלל - מניסיון...
על זה שעשית מה שאתה חושב שנכון בלי שיקולי מה יגידו. (לפחות זה מה שאני מניחה שעשית).
מאחלת לעצמי את האומץ שלך. (בנושאים אחרים, כן?
)
בס"ד
כמה צעדים נוספים בכיוון ויבטלו לך את הצו-הרחקה...
ענבלאחרונה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)