פורום בית המדרש

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף

מזה אף פעם לא נגמר.
כמובן, תלוי בפורום - יש פורומים שבהם אפשר לדון עד שמנהלים רואים פתאום שיש איזה חופש ביטוי לא נוח, חוטפים חאלאסטרא וחוסמים משתמשים, כי ככה יותר נעים וקל.

(תכתוב)

(אם מתאים לך)

אבל לי נמאס מוויכוחים מסתעפים ומבולגנים, שלא מסתיימים ונוגעים בלשון הרע ועין רעה.

חוץ מזה יש לי הרגשה שכל הדיון סביב הנושא הזה בכל מקום שיהיה- הוא מאוד פופוליסטי ורגשני. ואם היו מקשיבים אחד לשני, מנהלים דיונים לוגיים ברמה גבוהה, וכל אחד היה מוכן להתגמש בשביל להגיע לפיתרון, היו יכולים להגיע למסקנות מוכרחות ומתווה מוסכם.

צריך לעשות טבלה עם כל תתי הנושאים שקשורים לזה ולפתח כל אחד בפני עצמו.

לדוגמה:

*מה הצורך הלאומי

*מה עולה מהמקורות

*מה היתה הנהגת גדולי הדור הקודם, ומאיזו סיבה

*האם הצבא יכול\מוכן להתאים את עצמו לחרדים, ומה הוא צריך לעשות בשביל זה

*מתווה אפשרי ומי צריך לנהל אותו

מה עוד?

(אני כותב את זה מכיוון שזה כנראה עונה על השאלה שלך)

ואז תוכל להשתמש בה בחג הפורים.

או למכור לאחרים.

זה יהיה יותר מועיל לאנושות מאשר לכתוב הודעות ארוכות בפורום שלא ישכנעו אף אחד...

התשובה גם עונה למה חזל ראו את רומא בתור אדום, וכן לגבי אירופה הנוצרית.

בניגוד לכל העמים האחרים באומות העולם, לאדום אין קיום עצמי. הוא נוצר ממשפחה שהופרשה מעם ישראל (בניגוד לישמעאל שכבר בגיל 13 ידע שאינו יהודי, עשיו עד גיל מאוחר חשב שהוא יהודי, וכן אליפז בנו, שהרי נראה שהוליד את אליפז לפני סיפור הברכות, ולפחות התחתן עם 2 מנשותיו לפני. הם גרו עם יצחק ומן הסתם אליפז התחנך כ"יהודי" על ידי יצחק. ובניגוד לישמעאל שבגיל צעיר גורש מהבית למדבר פארן, נראה שעשיו וילדיו נשארו הרבה זמן בסביבות יצחק רוב הזמן על אף נדדוהם עד שהם הגרו להר שעיר באופן קבוע "ויקח עשיו את כל נפשות ביתו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשיו בהר שעיר עשיו הוא אדום").

העם האדומי נוצר  כשהמשפחה שהופרשה מעם ישראל, משפחת עשיו, התבייתה על קבוצה אתנית קיימת המבינה בגשמיות (בני שעיר החורי יושבי הארץ- אמרו חזל שבקיאים בטיבה של הארץ). כנראה שהם התבוללו חלקית ביניהם כשעשיו עבר סופית להר שעיר ואימץ את תרבות בני שעיר החורי, ורואים שעשיו התחתן עם נינתו של שעיר אהליבמה בת ענה בן צבעון,  ואליפז עם אחת מבנות המשפחה של שעיר תמנע. גם אלוהי אדום מכונים בדברי הימים "אלוהי בני שעיר" אצל אמציה.  (אחר כך כנראה שמשפחת עשיו הרגה את הגברים החורים ונשאה את הנשים "ויורישם ה מפניהם וירשום וישבו תחתם"). לכן חשוב לפרט מי הם בני שעיר החורי, כדי שנבין מי זה עם האדומי, וחעומתו נבין מי זה עם ישראל כי יעקב מתברר מתוך המאבק עם עשיו.

לכן הזהות הלאומית האדומית, שנוצרה מ"צורה" של משפחה שהופרשה מעם ישראל עם "חומר" של עם קיים בני שעיר שהיא חלה עליו, היא זהות שתמיד בוחנת עצמה לפי עם ישראל, ולכן "על רדפו בחרב אחיו, ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח" על שנאת אדום את עם ישראל (ייתכן להבין מעמוס שהאדומים שימרו את סיפור גניבת הברכות מדור לדור ושמרו את כעס אביהם לעם ישאאל על זה). מצד שני היא קרובה אלינו ולכן "לא תתעב אדומי (יותר מדי. למרות היותו גדול האנטישמים) כי אחיך הוא".

כך גם רומי-אדום אירופה הנוצרית.

2 היסודות שאירופה מתבססת עליהם תרבותית זה הנצרות והאימפריה הרומית.

הנצרות היא דת שהופרשה מתוך עם ישראל החוצה (ועדיין מזהה את עצמה כישראל שברוח, ומאמינה בכל התנ"ך כקדוש), כדוגמת משפחת עשיו.  היא התבייתה עם עם קיים שמבין בסדר העולם הגשמי - רומא , כדוגמת בני שעיר החורי. מערבוב בין שניהם נוצרה אירופה.

לכן אירופה זה אדום החדשה ממש כפשוטו, אחרי שאדום הישנה נכחדה מהעולם. כי כל עם שנוצר מערבוב בין זהות יהודית שהופרשה החוצה לבין עם קיים - זה הגדרתו של אדום, שהרי אין לו קיום עצמי כעם.

לכן הנוצרים לא העזו להרוג את היהודים כל ההיסטוריה למרות שלפי הנצרות הם אמורים להיות בני מוות. כי כל הזהות של אירופה לקחוה מעם ישראל ואירופה בוחנת את קיומה לפי עם ישראל. והרי הנוצרים אומרים על עצמם שהם ישראל שברוח. מכאן הן הקשר החזק של אירופה וצאצאיה המערביים לעם היהודי (לעיתים יש אצלם מונח כזה המוסר היהודי-נוצרי), שמתבטא הן בפילושמיות והן באנטישמיות. שהרי מי שלא קשור אלי לא אשנא אותו אלא אהיה אליו אדיש (לכן בסין כמעט ואין אנטישמיות כי הם לא קשורים כמעט לעם ישראל)

שהוא אחד מזוגות המשקפיים שצריך לקרוא את ספר בראשית איתם.

זה גם מזכיר את העקרון שהמצרים רצו צורה מצרית בחומר יהודי (כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון).

דבר אחר על ארבע מלכיות שהן שמונה, ואדום היא השמינית, הדא הוא דכתיב רישה די דהב טב, חדוהי ודרעוהי תרין, מעוהי וירכתה תרין, שקוהי תרין, רגלוהי תרין הרי שמנה דאינון ארבעה, בבל כשדים, מדי פרס, יון מוקדון, אדום שעיר הרי שמונה מלכיות, לכך נאמר על השמינית. (תהלים ו, תרלד).

כלומר מלכות רומי מכילה 2 יסודות: אדום ושעיר (נצרות ורומאיות).

ויש מקומות שכתוב שרומי זה כיתים בן יוון מבני יפת. כך שהיא מכילה 2 יסודות: אדום וכיתים (נצרות ורומאיות-הלניסטית)

או כדי להבדיל מי אדום ומי לא; או כדי להראות שהחורים היו גיבורים, ובכל זאת ה' הוריש אותם מפני בני עשו, לכבוד אברהם ויצחק

למשל אבן עזרא: 'והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר מן עשו, כי ישראל יצוו על בני עשו'

וספורנו: 'הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם, להודיע שאף על פי כן השמידום בני עשו ברצון האל יתעלה. כאמרו "כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר" וכו')

א. למה אכפת לנו מי אדום ומי לא? כאשר התורה מקצרת בתולדות ישראל אפילו, למה לפרט לנו באריכות את יוחסיהן של אדום ושעיר?  אם זו שאלה הלכתית. אז מה לגבי מואב ועמון ומצרים ו7 עממי כנען שגם להם יש נפקא מינא הלכתית ליוחסיהן? (הייחוס של כנען בבראשית כולל 2 פסוקים, לא 2 פרקים שלמים. ובאופן כללי כל פירוט יוחסי 70 אומות בפרשת נח זה פירוט שטחי דל האב ובניו ולא יותר.).

ב. גם כתוב שהזמזומים הזוזים והרפאים היו גיבורים, ומואב ועמון הורישום.  ובכל זאת לא פורטו יוחסיהן. אני מזכיר שאפילו פירוט יוחסי ישראל בתורה לא מתואר מעבר ל70 נפש, והשאר הושלם רק בדברי הימים. אז למה לפרט על בני שעיר שלא קשורים כלל אלינו?

ג. התירוצים האלו משכנעים אותך? (בעיקר התירוץ השני? על הראשון בקטע ההלכתי של עמלק יש צד של סברה חזקה אם כי לא מספקת)

סתם בשביל לקרוא קושיות🙂  אולי תזדהה עם הקושיות

"להפרידם מבני שעיר כי ישראל צוו על בני עשו"

הרי גם שם יש נפקא מינא וצריך להבדיל בין העם לבין מי שדומה לו.

מה גם שנראה מהתורה שבני שעיר הוכחדו עד מתן תורה (למרות שיש פסוקים בתנך שנראה שאולי בני שעיר שרדו, ואז יש לפרש שהרוב נשמדו או שבני עשיו כבשו מהם את השטח).

ובאופן כללי זה יותר עניין תורה שבעל פה, לפרט על זה. כמו שלא מפרטים על הלכות שבת בתורה שבכתב,  לא רואה סיבה שיפרטו על ייחוס האדומים גם אם יש לזה נפקא מינא

אם אתה יוצא לנופש או שיש לך בתים שלא גרים בהם, אנשים רואים שאין אור בבית ומבינים שאין שם אנשים עכשיו.

הרב פיינשטיין כתב שלא צריך להדליק מפני החשד כשמפורסם שנסעו מהבית או כשדרכו ללכת לחמיו או אביו (אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן יד). ר' שלמה זלמן אוירבך אמר שלא צריך להדליק מפני החשד כשניכר לעוברים ושבים שאין אף אחד בבית (הליכות שלמה פרק יג אות י). הרב קנייבסקי שאל את החזון איש האם סגירת תריסים מועילה והחזון איש לא ענה לו, ובפועל הוא היקל לעצמו (ספר 'נר חנוכה' פרק ד הערה לב)

(השתמשתי בהפניות של הפסקי תשובות. הפסקי תשובות עצמו פוסק שהיום בכלל לא חוששים לחשד כמו שכתבו האחרונים, ובהערה כתב שלמחמירים שכן לחשוש נכון לסגור את התריסים וכדומה כשהולכים לנופש)

ה'פסקי תשובות' בעולם.

במקום לעודד להשתמש במח, יש סלט של דעות.

רבים מדליקים בפנים ויש שפוסקים כך לכתחילא.

גם רבים מדליקים מאוחר - כך שיתכן שעדיין לא הדליק.

מעבר לזה, כנראה שבזמן הגמ' אנשים הרבה פחות נסעו ממקום למקום ואם מישהו נסע, זה היה ידוע בעיר.

היום אם אראה ששכן לא הדליק, אניח בפשטות שהוא לא בבית.

ואחרי כל זה - שאלה למעשה שואלים רב מוסמך ולא פורום אנונימי.

ברמה הפרטית כמו יעקב

התפילה רובה ככולה נכתבה בלשון רבים ולכן אי אפשר להפריד.

כלומר אם אתה מרגיש יעקב אז זה לא ברמה פרטית.

...אי אפשר להתכוון בשני כוונים שונים. המילים שחכמנו הטביעו בתפילה קובעות את

משמעות הכוונה.

מילים כמו: "מהר לגאלנו" , "קבץ גליותנו" , "מפני חטאתינו גלינו" משמעותן ללא ספק יעקב.

שייכים.

אבל גם אין לנו סמכות לשנות, וגם בדורות הראשונים לגאולה צריך זהירות יתרה מכל שינוי הלכתי, עיין ספר עין איה "חייב אדם למשמש בתפילין ערב שבת בין השמשות". וחוץ מזה עדיין חלק מעם ישראל משועבד בחו"ל אז הגיוני לבקש עליהם את ברכת קיבוץ גלויות ולומר גלינו מארצינו שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ואם הם גולןם אז גם יושבי הארץ כאילו קצת גולים.

האמת שאנחנו באמצע הדרך בין הפיכת יעקב לישראל.  אבל גם אפשר לכוון בתקע לחירותינו שנשחרר משעבוד חבלי ארץ הכבושים ביד ירדן סוריה או לבנון. "בכסא דוד עבדך מהרה לתוכה לתוכה תכין" שמבקשת גם על ביסוס מלכותו וחא רק הקמתה, אני מכוון על מדינת ישראל, ככוונת המקובלים שיכוון על משיח בן יוסף.

וכשם שברפאינו מבקשים גם על הבריאים שימשיכו להיות בריאים, כך בתקע בשופר מבקשים על המדינה שתמשיך להיות עצמאית ולשלוט על ארץ ישראל

.... הלך מחשבה כזה כלומר "שצריך כבר לשנות את הנוסח" ? וגם:

במסכת כתובות כתוב:

"ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב, ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וגו' ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב ורבי זירא ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי"

גם זה נתון לשינוי?

והרבי מסאטמר לא פסקו את 3 השבועות להלכה. גם המגילת אסצר ייתכן שלא סבר כך אלא רק ניסה להסביר את הרמבם שלטעמו אולי סובר כך ללא מקור מהרמבם עצמו אלא כאוקימתא.

פשט הגמרא לא מדבר על הלכה, אחא על כמו "ראוי שיזרוק אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו" "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" "כל העולה מבבל עובר בעשה(למרות שזה על פי דברי נביאים שלא יכולים לפסוק לדורות)". אלו תיאורי אגדתא.

כוונת הגמרא ב3 השבועות שה' יצר מציאות בה אם ישראל ימרדו באומות אז האומות יעשו מהם קציצות בהיותם מורדים בהם. כלומר זה סכנתא לא איסורא.

הרי מעולם ה' לא השביע את ישראל, אין כזאת נבואה, ונבואה לא פוסקת לדורות. זה כמו שכתוב שהשמים והארץ מושבעים להיות קיימים על מנת שישראל יקבלו תורה, או שנחל קישון היה ערב לים הגדול. אלו משלים.

גם הרמבם באיגרת תימן סובר ש3 השבועות זה משל וענינו לא להסתכן במרידות מסוכנות.

במילא אם אין סכנה גדולה שלא מחושבת במרידה באומות (למשל כי האום הסכים שצוקם מדינה בארץ, או כי יש לנו נשק מסםיק חזק להגן על עצמינו) אין שום סכנתא בלעבור על 3 השבועות.

וכמו שאמר אחד גדולי הדור בזמן הכרזת בלפור "ועכשיו שנתנו האומות רשיון לישראל להקים מדינה בסאן רעמו, סר *פחד* השבועות"

פחד - כי איסור מעולם לא היה, אלא סכנתא.

לגבי כוונה בתפילה - עדיין רוב ישראל בחו"ל משועבדים לאומות, אז יש על מה לכוון בכוונה זכה עליהם, ועל שטחי ארץ ישראל המשועבדים ביד האומות עדיין.

אגב מה אתה מכוון בברכת השנים? הרי גם אם לא ירד גשם יש מספיק תבואה בעולם, מהשקיה. ורעב לא יהיה אצלינו או במדינות מפותחות

אנחנו עוד לא בגאולה שלימה. ועדיין רוב עם ישראל מחוץ לארצו. 

חוץ מזה זה תפילה שה' ימשיך לתקוע לחירותינו ושהמדינה תשאר עצמאית. ושעם ישראל ימשיך לגור בארצו.

כשם שאדם בריא מתפלל עדיין רפאינו, כדי שימשיך להיות בריא ולא יחלה

.... אם שמעון בר גיורא וחבריו לא היו חושבים שאנו  בדרך לגאולה ולא היו מורדים במלכות לא היה חורבן הבית.

אם רבי עקיבא לא היה חושב שאנו  בדרך לגאולה לא היה נדבק בארץ ישראל השם המקןלל פלסטינה.

כולנו בלי יוצא מהכלל בגלות, כולנו יעקב. הגאולה תבוא כהרף עין.

הם מרדו בלי לתכנן והלי לשקול את הסיכונים. אנחנו מתכננים ונוקטים במעשה שהןא הכי פחות מסוכן (לעומת הזיות השמאל המשיחי שברשלנות רוצה להקים מדינה פלסטינית מסוכנת, והם הכי דומים לבר גיורא וחבריו, שבשל הזיות משיחיות עושים משהו מסוכן ללא שיקול דעת).

אצל רבי עקיבא זה מורכב, קודם כל זה היה שעת השמד ולא היתה הרבה ברירה. שנית כנראה שרוב הסיכויים היו להצלחת המרד, אבל בסוף הפרתים הבריזו.

בכל מקרה כיום ממשלת ישראל יחסית נוקטת בדרך הכי פחות מסוכנת, לעומת ההזיות המסוכנות של השמאל

נכתבו כאן תגובות לגופו של אדם ונמחקו. באחת התגובות שנמחקו נשאלתי האם הדיון הזה מתאים לפורום בית המדרש או רק לפורום אקטואליה וחדשות

למען הסר ספק: מותר לדון כאן בשאלות השקפתיות כמו ציונות בעד או נגד. ושתי העמדות מותרות בפורום. מותר גם לכתוב דברי תורה ציוניים, ודברי תורה אנטי ציוניים

אאל"ט לפני האירוע עם תמר, גם אמנון אהב אותה אהבה גדולה וכו וכו. וזה מפורש בתנך (אין בידי זמן כעת לעיין, תתרן אותי אם אני טועה).

אצל אמנון הייתה סעבה שבטל הדבר ולכן בטחה האהבה. בגמ' בסנהדרין מוסבר למה פתאום בטלה האהבה. בכל מקרה אצל שכם זה לא קרה.

אצל אמנון אחרי המעשה אמנון שונא אותה, כאשר לפני זה אהב אותה.

השאלה למה אצל שכם זה לא אותו דבר כמו אמנון

הפסוק שאתה מצטט הוא לפני מעשה. "לאחר מעשה" שכם לא היה בהכרה ;)

(האם אתה יודע מה התכוונתי לגמרא בסנהדרין?)

המעשה של שכם עם דינה. לא הברית מילה.

כתוב "וישכב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".

הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים)

האהבה של אמנון לא בטלה "לאחר מעשה". היא בטלה כי תמר עשתה פעולה שגרמה לו סבל ונזק, ולכן כבר לא היה לו סיכוי לבצע עוד פעם את המעשה הזה.

אצל שכם, לכאורה גם לאחר מעשה, תמיד הייתה ציפייה למעשה הבא ;) לכן הוא עוד לא הגיע לשחב שבטל הדבר ובטלה האהבה.

במחילה מכבודך, לא הבנתי את הפרשנות האלגורית שלך לדברי הגמרא, הרי הגמרא שואלת את שאלתך: "מאי טעמא" (=למה הוא פתאום שנא אותה), ועונה את תשובתי: "אמר ר' יצחק: ... קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה".

מה יותר ברור מזה??

"כל אהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר בטלה האהבה. וזו אהבת אמנון לתמר" (אבות).

כלומר אמנון שנא את תמר כי אהב אותה רק בגלל היצר. כשהיצר הגיע לסיפוקו אז נגמרה האהבה. לאור זאת צריך להבין את המדרש כמשל.

חזל מדברים בקודים משליים באגדתות. אחרת מה אכפת לנו מה קרה מבחינה ביולוגית בין אמנון לתמר ולמה הגמרא צריכה להזכיר זאת? ולמה ה' יושב ועוסק בפלגש בגבעה אם נימה מצא לה או זבוב מצא לה. ברור שזה משלים עמוקים , כבכל אגדתא בגמרא שמדברת במשלים.

לגבי שכם. השאלה למה התורה מדגישה אצל אמנון ששנא אותה, ואילו אצל שכם מדגידה שאהב אותה. שום מילה התורה לא מיותרת. היה אפשר לא לכתוב שדבקה נפשו בה (שזה עצמו תיאור קיצוני מאוד לאהבה, שטפילו אצל יעקב ורחל לא כתוב). ועצם ההשוואה בין תגובת התורה בין שני מקרי העינוי אומרת דורשני

זה שיז פרשנים/אגדות שיש בהם עדיפות לפרשנות אלגורית, זה לא סיבה לפרש כך את כל דברי חזל. בפרט באגדה שנועדה לתת תשובה לשאלה - איזו מטרה יש לגמרא, לשאול את השאלה הפשוטה שלך ולתת תדובה אחרת? בכנות, לא הבנתי.

אתה לכאורה, מתעקש מעט ש"בטלה האהבה", משמע נגמר האקט. אבל לא מובן למה להגיד ככה. אולי בטלה האהבה משמע שנגמר האירוע של האקט (אמנון נהיה סריס; או סתם, הוא רצה רק סצנה אחת ומבחינתו זה הספיק ונגמר). אז אצל שכם ודינה פעם אחת לא הספיק; הרי הוא התכוון לחיות איתה ביחד לאורך שנים.

סתם לתשומת ליבך, כהן לא מייבם גרושה - למרות שהייבום עצמו, כלומר סצנה אחת, דוחה את איסור גרושה לכהן - כי יש חשש שסצנה אחת תגרור אותם לקיים את זה שוב ושוב. כלומר, בעולם ערכי ונורמלי, אהבה לא בטלה אחרי הגמירה הראשונה...

חזל גם מלמדים אותנו מסר באגדתות. למה להם לציין שנהיה מסורס. גם אם נאמר שכפשוטו נהיה מסורס,אז זה נכתב כי יש מאחורי זה מסר. כלומר אולי ה' גילגל שיסתרס כביטוי להמעטת כוח ההולדה הרוחני (להבדיל נקיעת הירך של יעקב מייצגת משהו סימבולי למרות שקרתה במציאות).

אין הכוונה שאהבה בטלה מייד עם הפעם הראשונה, אלא שכל דבר ייצרי בסוף ימאס, אלא אם כן יש מימד נשמתי שמחיה אותו.

השאלה לא על העקרון הטכני למה שכם אהב את דינה, אחא למה התורה מציינת לכתוב את זה

כתוב "וישכוב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".

הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים).

וכן משל לכך שכל רצון הנובע מיצר, בסוף ייגמר והכוח  הפרודוקטיבי שלו (במקרה של ע,ריות יצר ההולדה) יעלם. בניגוד לרצון הנובע מהנשמה, שגם אחרי שהגיע למיצוי תמיד יהיה רצון חדש "בכל יום יהיו בעניך כחדשים", והוא גם מחיה את היצר הגשמי שתמיד יהיה רצון. אדם שיאכל סעודת מלכים סתם פעם בשבוע בסוף יימאס לו ורף הריגוש שלו ידרוש דבר גבוה יותר. אדם שאוכל עם אווירת שבת, עצם הקדושה תגרום לו שלעולם לא ימאס לו מסעודות שבת, וכן בשאר התחומים זה כך.  ולכן אמנון התבטל ממנו באותו רגע יצר ההולדה, וזה הכוונה שנעשה כרות שפכה (וגם מה שהיה לתמר זה משל).

אז איך תסביר את קושית הגמרא ותשובתה:

"והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל וכו'? שאני תמר דבת יפת תואר הואי"

הרי לא שייך לשאול. הכל משל לפי דבריך.

וההשוואה ההפוכה בין שני מקרי העינוי בתנך אומרת דורשני.

מה גם שהאמירה "ותדבק נפשו בדינה" היא אמירה קיצונית, ורק על יהונתן שדבקה נפשו בדוד,זה נאמר. ושם זה סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר

דווקא לדבריך התורה היתה צריכה לשנות ממה שהיה ואז לא מובן למה לכתוב זאת...

"ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב" וברור מדבריו מוהר ומתן שהוא חפץ מאוד.

למה התורה בחרה להדגיש "ותדבק נפשו בדינה"? ועוד למה ביטוי קיצוני כזה?

ולאור ההשוואה ההפכית ממקרה העינוי השני במקרא, של אמנון, ולאור ההשוואה של הביטוי לדוד ויהונתן, זה ממש זועק דורשני

(תעיין ברש"י אצל הפעולה אצל שכם על פי המדרש רבה, ותדקדק בשינוי הסדר בשמואל ה' יג ותבין לגבי אמנון), לכן לשון המשנה 'דבר'.

שכם באמת אהב אותה מצד אישיותה.

גם לפי רבי שמעון הפאה הראשונה מועילה, ועכשיו בסוף השדה צריך לתת פאה רק על החלק שנשאר מהשדה (בשיעור אחד משישים מדברי חכמים)

לפי זה זה מועיל אם המחסן בתחילת השדה ולא בסופו. חוסך מרחק של הובלה... 

ואומר שצריך לתת בסוף השיעור. מותר לפי רבי שמעון גם להניח פאה אחרת העיקר שיהיה בסוף כשיעור. יש מחלוקת ראשונים בדבריו אם צריך אחד משישים בסוף  

או מספיק להניח קצת בסוף שיצטרף לאחד משישים בשאר השדה.

אין סתירה עקרונית בין להיות גדול בתורה וצדיק ובעל שאיפות לקודש, ובין נפילות וכשלונות.

להיפך, "כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו".

לכן גם הגדולים ביותר יכולים ליפול, אחרת חייהם היו חסרי טעם.

ברור שבדיעבד, אשרי מי שמודה ועוזב

לגבי הנפגעים, לא ברור למה אתה שואל על נפגעים של רבנים ולא על נפגעים של טרור או של העולם התחתון או סתם של תאונות עבודה ותאונות דרכים.

(אם תרצה נוכל לדון ולהרחיב בזה)

שהעובדה שרבנחם מאוד גדולים וכריזמטיים ומרבי תורה, מתגלים כאנשים ששמועתם רעה. לכן, בצדק מסוים, הוא שואל אם זה לא מעיד שכל הרבנים חשודים בחטאים חמורים נגד ה' ואדם - מה שמוכיח שהתורה עצמה אינה ערובה לקדושה וטהרה, ואין ערך מהותי בלהיות דבק בה'.

להגיד: אותם רבנים הם בכלל חלאות ובמלכתחילה הם לא היו צדיקים, זה קצת כמו לאכול מרק עם מזלג - לך תוכיח שזה רק הם; לך תוכיח שהם לא צדיקים באמת; לך תוכיח שאחרים כן צדיקים באמת - וגרוע מכל, לך תסביר לי מה זה בכלל "צדיק באמת".

אם הבנתי נכון, זה הבסעס לשאלתו, ואני לא בטוח שתגובתך תניח את דעתו...

להתייחס למה שאתה כתבת

אומר רק שמבחינתי "הרבנים" המפורסמים לא באמת רבנים

סה"כ קבוצה של סלבים שעושים כסף על חשבון האדם הישר

כך שלא מפתיע אותי שמגלים שהם אונסים גונבים עושקים וכו'.

ובהתייחס למה שאני כתבתי, שאלתי איך מצליחים לעשות הפרדה

בין אותם חלאות לבין רבנים שאתה יודע שהם  חברים של אותם תתי אדם.

לא מהסיבה שאתה ציינת שבגלל טינופת אחת אי אפשר לבטוח באף רב

אלא בגלל שאותם רבנים שעל פניו לא עשו רע הם עדיין בקשר חברי עם אותם רשעים.

יש לי חברים שהם רבנים טובים אך יותר מזה הם אנשים טובים, ולא נראה לי שהם ירשו לעצמם

להיות בחברת אותם פושעים אך משום מה ישנם מי שמעלים עין ועל אלו אני שואל.