שאיתו הוא מביא את עצמו ואת העולם כולו לשלימות.

האשה נבראה מהגבר

לכן יש לו מחויבות אליה ולאידך יש לה מחויבות הדדית אילו.

לא מספיק האמונה אלא כדאי לעיין בתורה מה המחויבות של כל אחד ולראות איך הכל משתלב בצורה מופלאה.

למשל בצניעות חז"ל ידעו מה יכול למשוך עיניים של גבר ובהתאם לזאת עשו את הכללים.

זה שגבר מחויב ויכול לשמור את עצמו בכל מצב זה לא תמיד קל ליישום ולכן יש מחויבות הדדית משני הצדדים לשמור על כללים מסוימיים בשביל לעזור לשני הצדדים - וזה נקרא כללי יחוד צניעות וכו.

נ.ב.אף פעם לא הבנתי למה אשה מרגישה יותר בטוחה עם ליווי והשגחה של גבר במקומות מפחידים - דרום תל אביב למשל

התורה באמת מדריכה אותנו לתנאים הכי טובים לכולם - לפי האופי התכונות והייעודים שלו, מכאן נובע ההבדל בין גברים לנשים. מה שטוב לגבר זה לאו דווקא מה שטוב לאשה ולהיפך.

1. לגבי היחסים במשפחה - יש הבדל מהותי בין הגבר לאשה, לאשה יש צורך נפשי בדמות מגוננת שתדאג לה. זה לא אומר שהיא לא יכולה לדאוג לעצמה ושאין לה כוחות ויכולות לדאוג לעצמה, לעבוד, לפרנס וכו', מדובר על צורך נפשי לדמות שתגונן ותתמוך בזמנים קשים וגם ביומיום. לכן הצורך של האישה ומה שטוב לה הוא שיהיה לה בעל אחד שיהיה הדמות הזאת. לגבר אין צורך כזה (להיפך, הוא סובל כשהוא נתמך) ולכן אין בעיה שיהיו לו כמה נשים במידה והוא יכול להעניק לכולן את היחס והזכויות שמגיעות להן (ממילא זאת לא 'בגידה' אם הוא עם אשה אחרת בידיעת אשתו, כשלא בידיעתה אז זאת כן בגידה באמון אבל לא איסור הלכתי).

2. האשה לא נמצאת תמיד בבעלות - היא ברשות אביה עד גיל 12 (לא 18 כמו החוק היום), ואחרי זה היא ברשות עצמה. כשהאישה נשואה אז היא ברשות בעלה שידאג לה כנ"ל אבל היא ממש לא בבעלותו. לצורך העניין יש חובות וזכויות הדדיות לבעל ולאשה וגם מבחינת הרכוש אין לבעל זכות עקרונית יותר מהאישה (זה תלוי בהתניה מראש, היא יכולה להחליט שמה שהיא מרוויחה שייך לה ואז הבעל לא חייב לה את התנאים הכלכליים שהוא חייב בדרך כלל).

3. לבוש צנוע ומכובד מכבד את האדם - בין גבר ובין אשה אבל אצל אישה שמתלבשת באי-צניעות מה שגורם לחוסר כבוד זה לא עצם הלבוש שלה אלא העובדה שהיא בוחרת בגוף שלה בתור מה שייצג אותה והגורם ליחס אליה. כשאישה מתלבשת בחוסר צניעות היא בעצם מנסה להחפיץ את עצמה ולהסית את תשומת הלב מהאישיות שלה אל הגוף שלה, מה שמראה שכנראה אין לה מה להתגאות במי שהיא באמת. מכאן נובע חוסר הכבוד.

מקווה שעניתי לך על השאלות.

א. באופן כללי- תמיד יש אנשים עם דעות אחרות- קיצוניות פחות או יותר, נכונות ולא נכונות, ולא צריך להתרגש מכל מה ששומעים או רואים. את צריכה לבחור לך את הדרך והכיוון וללכת בו.

ב. נכון שמהתורה גבר יכול לשאת כמה נשים, אבל עובדה שכבר מאות שנים מכירים בעובדה זה לא כ"כ מוצלח, ולכן יש חרם דרבינו גרשום, שהיום הרבנות החלה אותו גם על הספרדים. בעומק- גם אם גבר יכול טכנית להתחתן עם יותר מאחת, הרי שקשר עמוק, אישי, שכולל עבודה פנימית, תיקון מידות וחיבור חזק ונצחי- יכול להיות רק בין איש לאישה אחת.

מצד מבנה הנפש- אני לא חושבת שאישה יכולה להתקשר ליותר מאיש אחד, זה יגורם לה לפיזור הנפש. וגבר- כנראה שכן (אני לא יודעת כי אני לא גבר)

ג. האישה לא בבעלות. האישה בשייכות. היום יש מציאות חדשה שמעולם לא היתה בהסטוריה- נשים בנות 18, 20, 30 חיות לבד, עובדות, ועצמאיות לגמרי. ובכל זאת- הזיקה של רווקות היא לבית שלהן- לאבא ואמא, ואחרי שמתחתנות- הזיקה שלהן היא לבית החדש- לבעל שלהן. תביני שלפחות עד הדור החדש שלנו- ובעצם גם בדור שלנו- אישה היא יצור פגיע יותר מאשר גבר. אין מה לעשות, זה פשוט ככה. אישה צריכה יותר שמירה.

ד. לגבי הצניעות- הסיבה הבסיסית לכך שצריך להתלבש בצניעות היא אותה סיבה שבגללה צריך לשמור שבת- כי זו ההלכה.

איך יתיחסו אלייך- זה בוודאי תלוי בך ובעומד מולך, אבל בגדול- בטח תסכימי שאישה שלבושה לא בצניעות- העומד מולה יתקשה להתייחס אליה בענייניות כל הזמן. ואילו כאשר אישה כן לבושה בצניעות אז אין ,"הסחות דעת" כאלה.

ואם את לא מסכימה עם זה אז כנראה שאת קצת תמימה...

תגדיר 'נחיתות'.

אם כן, טעות חמורה בידך.

הלך רוח של הכנעה לדבר ה' ורק אח"כ נסיון להבין, כיוון שהמציאויות החולפות שאנו מכירים אינם האמת כמו שדעת התורה היא האמת הנצחית ואם משהו לא מסתדר לנו בהבנה המצומצמת שלנו בפיסת אינטלקט שלנו, זה לא אומר שיש שאלה, אלא רק שפיסת אינטלקט עדיין לא הבינה

בוודאי שאנחנו נדרשים להאמין אפילו כשזה מנוגד למוסר הפנימי שלנו. 

השאלה אם אנחנו מוכנים להכנע לזה? 

האם האמונה שלנו קודמת לעצם החיים שלנו,

או שאנחנו מאמינים בתנאי ש...?

לא מעט פעמים לאורך הדורות 

יהודים עמדו במצב שהם צריכים להקריב את החיים שלהם

של הילדים שלהם

של האשה שלהם

בשביל האמונה. 

אבל מצד שני, זה באמת קשה, ואני לא שופט את מי שבוחרת להעדיף את המוסר הפנימי שלה על פני מוסר התורה. 

רק אל תשלי את עצמך לחשוב שהבסיס לתורה זה מוסר פנימי

כי זה לא

הבסיס לתורה זה המוסר של הקב"ה

המוסר הפנימי האנושי יכול לטעות

ויכול להטעות

ומשתנה מאדם לאדם. 

יש דיון מאד עמוק ומהותי לגבי מהות המוסר עצמו, אם המוסר הוא דבר אמיתי העומד בפני עצמו והוא בעצם תכונה שטבועה באדם מטבעו או שהוא רק מוסכמה חברתית.

יש שטענו שאין בכלל מוסר טבעי והוכיחו זאת בכך שיש הבדלים מוסריים בין תרבויות שונות (כמו קניבליזם למשל). כנגדם טענו שרב ככל העניינים המוסריים הבסיסיים מוסכמים על רוב בני האדם (רצח, גניבה גילוי עריות וכו') ואפילו אצל בעלי חיים אפשר למצוא התנהגויות הנובעות מ'מוסר' [לדוגמה: בע"ח עדריים/להקתיים כמו זאבים לרוב דואגים לפצועים ולחולים שלהם. בכמה מחקרים (אם יהיה צורך אפרט) הוכח שקופים מסוגלים להבין כשנעשה להם עוול ואפילו שהם מראים חמלה ושיהיה לאחר טוב כשלהם זה לא מזיק] ולכן ברור שיש מוסר טבעי וממילא מסוים ולא משתנה.

הרמב"ם מתייחס לזה במורה נבוכים (לגבי חטא עץ הדעת) והוא מסביר שיש אמת ושקר ויש טוב ורע (= מגונה ונאה), האמת והשקר הם מוחלטים אבל הטוב והרע הם רק תוצר של החטא. לכן אדם וחווה היו ערומים - דבר רע ומגונה, כי לא שייך בזה אמת ושקר ולא היה קיים טוב ורע.

מצד שני - לכאורה לפי דברי הרמב"ם בעצם רצח, גניבה, ניאוף וכו' הם מצד עצמם מעשים לגיטימיים שאין איתם שום בעייה? האם אפשר לומר שאין בכלל מוסר טבעי ושכל תחושות ההרחקה מעוול שאדם מרגיש (בין השאר אפליה לא מוצדקת...) הן שקר?

לענ"ד מוכרחים לומר שה' הוא שטבע בנו את המוסר (ע"פ פירוש הרמב"ם הנ"ל כעונש על חטא עץ הדעת) ולכן המוסר שהוא טבע הוא ע"פ רצונו. זאת אומרת שהמוסר נטבע באדם, ואפילו בחיות במידת מה, כסוג של אינסטינקט שמדריך אותנו איך נכון להתנהל בחברה ע"מ לקיים את הייעוד שה' ייעד אותנו ליישב את העולם. לכן רצח גניבה וג"ע הם לא טיבעיים לאדם ומגונים בעייניו, לכן טבעי לו להתחתן וללדת ילדים, לכן יש רגש של ערבות הדדית אפילו בין בע"ח. הכל טבוע בנו מאת ה' כדי לכוון למטרה של קיום העולם.

לכן לא יכול להיות שהתורה תסתור את המוסר הטבעי כי שניהם ניתנו מה' ושניהם מכוונים לאותה המטרה. כמובן שהאדם יכול לעוות את המוסר הטבעי אבל בבסיסו הוא נכון כמו שאמר שלמה המלך "לבד ראה זאת מצאתי אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים".

מבוססת על הרמב"ם הנ"ל:

א. הוא מדגיש שם שהמוסר (=ידיעת הטוב והרע) נטבע באדם אחרי החטא, משמע שהמוסר הוא תכונה שנטבעה באדם ולכן הוא מוכרח להיות מסוים.

ב. קשה לומר אחרת כמו שהקשיתי: "מצד שני - לכאורה לפי דברי הרמב"ם בעצם רצח, גניבה, ניאוף וכו' הם מצד עצמם מעשים לגיטימיים שאין איתם שום בעייה? האם אפשר לומר שאין בכלל מוסר טבעי ושכל תחושות ההרחקה מעוול שאדם מרגיש (בין השאר אפליה לא מוצדקת...) הן שקר?". וכן קשה מההוכחות המציאותיות שהזכרתי על מציאות מוסר טבעי.

ובנוסף על הפסוק שהזכרתי "לבד ראה זאת מצאתי אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים".

השינויים במוסר (הניואנסים בפרטים) הם תוצאה של חינוך חברתי, אבל נראה לי ברור שהבסיס הוא טבעי.

מה שאמרתי זה שהמוסר הוא תכונה שמוטבעת באדם, לא רק השאיפה לטוב באופן כללי.

לצורך העניין 'מוסר' כולל למשל:

זכות לקניין (ולכן לא מוסרי לגנוב למשל).

ערך חיי אדם (ולכן לא מוסרי לרצוח ומוסרי להציל אחרים ממוות).

חמלה (ולכן לא מוסרי להתעלל באחרים ומוסרי לעזור ולתמוך בהם).

הגינות (ולכן לא מוסרי להפלות בין אנשים שונים ללא סיבה מצדקת).

מקווה שהייתי מובן...

לקראת האלף השביעי המקביל ל"מלכות" כמו האשה שהיא "מלכות"

בינתיים יש תחליפים זולים יותר ופחות, או סתם חוסר הבנה

אם היום תשאלי רב רציני, לא איזה מטורלל, איזו שאלה נניח בכשרות, הוא לא יפתח לך את ספר ויקרא ויצטט לך מתוך פרשת "שמיני".

ישנה ספרות הלכתית חדשה ומתחדשת והפוסקים יודעים לעשות הצלבה בין מגוון של דעות שמופיעות במקורות שונים.

נושא הנישואים המונוגמיים לא היה קיים בתקופת המקרא , אבל בימי הביניים הגיע רבינו גרשום "מאור הגולה" והחליט שאין יותר מצב של גבר שנושא מספר נשים.

ככה זה, התורה מתפתחת.

העניין הזה של הבעלות של הבעל או האב, אין לו משמעות הלכתית אמיתית. בימים קדומים היה האב יכול להשיא את ביתו כשהיא קטנה, כלומר כשהיא בת פחות מ12 , ואז היא יכולה לצאת מהנישואים האלו בלי גט.

לכל המנגנון הזה של "מיאון" אין שום חשיבות היום ואשה עומדת ברשות עצמה באופן מוחלט , גם מבחינה הלכתית.

לגבי "הצניעות" , כאן אני יכול להרגיע אותך. גם בתקופות קדומות זו לא הייתה דרך התורה.

מדובר בעיקר על כל מיני אמונות תפלות שמקורן הוא השפעות מהאיסלם והנצרות הקתולית.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.