שאיתו הוא מביא את עצמו ואת העולם כולו לשלימות.

האשה נבראה מהגבר

לכן יש לו מחויבות אליה ולאידך יש לה מחויבות הדדית אילו.

לא מספיק האמונה אלא כדאי לעיין בתורה מה המחויבות של כל אחד ולראות איך הכל משתלב בצורה מופלאה.

למשל בצניעות חז"ל ידעו מה יכול למשוך עיניים של גבר ובהתאם לזאת עשו את הכללים.

זה שגבר מחויב ויכול לשמור את עצמו בכל מצב זה לא תמיד קל ליישום ולכן יש מחויבות הדדית משני הצדדים לשמור על כללים מסוימיים בשביל לעזור לשני הצדדים - וזה נקרא כללי יחוד צניעות וכו.

נ.ב.אף פעם לא הבנתי למה אשה מרגישה יותר בטוחה עם ליווי והשגחה של גבר במקומות מפחידים - דרום תל אביב למשל

התורה באמת מדריכה אותנו לתנאים הכי טובים לכולם - לפי האופי התכונות והייעודים שלו, מכאן נובע ההבדל בין גברים לנשים. מה שטוב לגבר זה לאו דווקא מה שטוב לאשה ולהיפך.

1. לגבי היחסים במשפחה - יש הבדל מהותי בין הגבר לאשה, לאשה יש צורך נפשי בדמות מגוננת שתדאג לה. זה לא אומר שהיא לא יכולה לדאוג לעצמה ושאין לה כוחות ויכולות לדאוג לעצמה, לעבוד, לפרנס וכו', מדובר על צורך נפשי לדמות שתגונן ותתמוך בזמנים קשים וגם ביומיום. לכן הצורך של האישה ומה שטוב לה הוא שיהיה לה בעל אחד שיהיה הדמות הזאת. לגבר אין צורך כזה (להיפך, הוא סובל כשהוא נתמך) ולכן אין בעיה שיהיו לו כמה נשים במידה והוא יכול להעניק לכולן את היחס והזכויות שמגיעות להן (ממילא זאת לא 'בגידה' אם הוא עם אשה אחרת בידיעת אשתו, כשלא בידיעתה אז זאת כן בגידה באמון אבל לא איסור הלכתי).

2. האשה לא נמצאת תמיד בבעלות - היא ברשות אביה עד גיל 12 (לא 18 כמו החוק היום), ואחרי זה היא ברשות עצמה. כשהאישה נשואה אז היא ברשות בעלה שידאג לה כנ"ל אבל היא ממש לא בבעלותו. לצורך העניין יש חובות וזכויות הדדיות לבעל ולאשה וגם מבחינת הרכוש אין לבעל זכות עקרונית יותר מהאישה (זה תלוי בהתניה מראש, היא יכולה להחליט שמה שהיא מרוויחה שייך לה ואז הבעל לא חייב לה את התנאים הכלכליים שהוא חייב בדרך כלל).

3. לבוש צנוע ומכובד מכבד את האדם - בין גבר ובין אשה אבל אצל אישה שמתלבשת באי-צניעות מה שגורם לחוסר כבוד זה לא עצם הלבוש שלה אלא העובדה שהיא בוחרת בגוף שלה בתור מה שייצג אותה והגורם ליחס אליה. כשאישה מתלבשת בחוסר צניעות היא בעצם מנסה להחפיץ את עצמה ולהסית את תשומת הלב מהאישיות שלה אל הגוף שלה, מה שמראה שכנראה אין לה מה להתגאות במי שהיא באמת. מכאן נובע חוסר הכבוד.

מקווה שעניתי לך על השאלות.

א. באופן כללי- תמיד יש אנשים עם דעות אחרות- קיצוניות פחות או יותר, נכונות ולא נכונות, ולא צריך להתרגש מכל מה ששומעים או רואים. את צריכה לבחור לך את הדרך והכיוון וללכת בו.

ב. נכון שמהתורה גבר יכול לשאת כמה נשים, אבל עובדה שכבר מאות שנים מכירים בעובדה זה לא כ"כ מוצלח, ולכן יש חרם דרבינו גרשום, שהיום הרבנות החלה אותו גם על הספרדים. בעומק- גם אם גבר יכול טכנית להתחתן עם יותר מאחת, הרי שקשר עמוק, אישי, שכולל עבודה פנימית, תיקון מידות וחיבור חזק ונצחי- יכול להיות רק בין איש לאישה אחת.

מצד מבנה הנפש- אני לא חושבת שאישה יכולה להתקשר ליותר מאיש אחד, זה יגורם לה לפיזור הנפש. וגבר- כנראה שכן (אני לא יודעת כי אני לא גבר)

ג. האישה לא בבעלות. האישה בשייכות. היום יש מציאות חדשה שמעולם לא היתה בהסטוריה- נשים בנות 18, 20, 30 חיות לבד, עובדות, ועצמאיות לגמרי. ובכל זאת- הזיקה של רווקות היא לבית שלהן- לאבא ואמא, ואחרי שמתחתנות- הזיקה שלהן היא לבית החדש- לבעל שלהן. תביני שלפחות עד הדור החדש שלנו- ובעצם גם בדור שלנו- אישה היא יצור פגיע יותר מאשר גבר. אין מה לעשות, זה פשוט ככה. אישה צריכה יותר שמירה.

ד. לגבי הצניעות- הסיבה הבסיסית לכך שצריך להתלבש בצניעות היא אותה סיבה שבגללה צריך לשמור שבת- כי זו ההלכה.

איך יתיחסו אלייך- זה בוודאי תלוי בך ובעומד מולך, אבל בגדול- בטח תסכימי שאישה שלבושה לא בצניעות- העומד מולה יתקשה להתייחס אליה בענייניות כל הזמן. ואילו כאשר אישה כן לבושה בצניעות אז אין ,"הסחות דעת" כאלה.

ואם את לא מסכימה עם זה אז כנראה שאת קצת תמימה...

תגדיר 'נחיתות'.

אם כן, טעות חמורה בידך.

הלך רוח של הכנעה לדבר ה' ורק אח"כ נסיון להבין, כיוון שהמציאויות החולפות שאנו מכירים אינם האמת כמו שדעת התורה היא האמת הנצחית ואם משהו לא מסתדר לנו בהבנה המצומצמת שלנו בפיסת אינטלקט שלנו, זה לא אומר שיש שאלה, אלא רק שפיסת אינטלקט עדיין לא הבינה

בוודאי שאנחנו נדרשים להאמין אפילו כשזה מנוגד למוסר הפנימי שלנו. 

השאלה אם אנחנו מוכנים להכנע לזה? 

האם האמונה שלנו קודמת לעצם החיים שלנו,

או שאנחנו מאמינים בתנאי ש...?

לא מעט פעמים לאורך הדורות 

יהודים עמדו במצב שהם צריכים להקריב את החיים שלהם

של הילדים שלהם

של האשה שלהם

בשביל האמונה. 

אבל מצד שני, זה באמת קשה, ואני לא שופט את מי שבוחרת להעדיף את המוסר הפנימי שלה על פני מוסר התורה. 

רק אל תשלי את עצמך לחשוב שהבסיס לתורה זה מוסר פנימי

כי זה לא

הבסיס לתורה זה המוסר של הקב"ה

המוסר הפנימי האנושי יכול לטעות

ויכול להטעות

ומשתנה מאדם לאדם. 

יש דיון מאד עמוק ומהותי לגבי מהות המוסר עצמו, אם המוסר הוא דבר אמיתי העומד בפני עצמו והוא בעצם תכונה שטבועה באדם מטבעו או שהוא רק מוסכמה חברתית.

יש שטענו שאין בכלל מוסר טבעי והוכיחו זאת בכך שיש הבדלים מוסריים בין תרבויות שונות (כמו קניבליזם למשל). כנגדם טענו שרב ככל העניינים המוסריים הבסיסיים מוסכמים על רוב בני האדם (רצח, גניבה גילוי עריות וכו') ואפילו אצל בעלי חיים אפשר למצוא התנהגויות הנובעות מ'מוסר' [לדוגמה: בע"ח עדריים/להקתיים כמו זאבים לרוב דואגים לפצועים ולחולים שלהם. בכמה מחקרים (אם יהיה צורך אפרט) הוכח שקופים מסוגלים להבין כשנעשה להם עוול ואפילו שהם מראים חמלה ושיהיה לאחר טוב כשלהם זה לא מזיק] ולכן ברור שיש מוסר טבעי וממילא מסוים ולא משתנה.

הרמב"ם מתייחס לזה במורה נבוכים (לגבי חטא עץ הדעת) והוא מסביר שיש אמת ושקר ויש טוב ורע (= מגונה ונאה), האמת והשקר הם מוחלטים אבל הטוב והרע הם רק תוצר של החטא. לכן אדם וחווה היו ערומים - דבר רע ומגונה, כי לא שייך בזה אמת ושקר ולא היה קיים טוב ורע.

מצד שני - לכאורה לפי דברי הרמב"ם בעצם רצח, גניבה, ניאוף וכו' הם מצד עצמם מעשים לגיטימיים שאין איתם שום בעייה? האם אפשר לומר שאין בכלל מוסר טבעי ושכל תחושות ההרחקה מעוול שאדם מרגיש (בין השאר אפליה לא מוצדקת...) הן שקר?

לענ"ד מוכרחים לומר שה' הוא שטבע בנו את המוסר (ע"פ פירוש הרמב"ם הנ"ל כעונש על חטא עץ הדעת) ולכן המוסר שהוא טבע הוא ע"פ רצונו. זאת אומרת שהמוסר נטבע באדם, ואפילו בחיות במידת מה, כסוג של אינסטינקט שמדריך אותנו איך נכון להתנהל בחברה ע"מ לקיים את הייעוד שה' ייעד אותנו ליישב את העולם. לכן רצח גניבה וג"ע הם לא טיבעיים לאדם ומגונים בעייניו, לכן טבעי לו להתחתן וללדת ילדים, לכן יש רגש של ערבות הדדית אפילו בין בע"ח. הכל טבוע בנו מאת ה' כדי לכוון למטרה של קיום העולם.

לכן לא יכול להיות שהתורה תסתור את המוסר הטבעי כי שניהם ניתנו מה' ושניהם מכוונים לאותה המטרה. כמובן שהאדם יכול לעוות את המוסר הטבעי אבל בבסיסו הוא נכון כמו שאמר שלמה המלך "לבד ראה זאת מצאתי אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים".

מבוססת על הרמב"ם הנ"ל:

א. הוא מדגיש שם שהמוסר (=ידיעת הטוב והרע) נטבע באדם אחרי החטא, משמע שהמוסר הוא תכונה שנטבעה באדם ולכן הוא מוכרח להיות מסוים.

ב. קשה לומר אחרת כמו שהקשיתי: "מצד שני - לכאורה לפי דברי הרמב"ם בעצם רצח, גניבה, ניאוף וכו' הם מצד עצמם מעשים לגיטימיים שאין איתם שום בעייה? האם אפשר לומר שאין בכלל מוסר טבעי ושכל תחושות ההרחקה מעוול שאדם מרגיש (בין השאר אפליה לא מוצדקת...) הן שקר?". וכן קשה מההוכחות המציאותיות שהזכרתי על מציאות מוסר טבעי.

ובנוסף על הפסוק שהזכרתי "לבד ראה זאת מצאתי אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים".

השינויים במוסר (הניואנסים בפרטים) הם תוצאה של חינוך חברתי, אבל נראה לי ברור שהבסיס הוא טבעי.

מה שאמרתי זה שהמוסר הוא תכונה שמוטבעת באדם, לא רק השאיפה לטוב באופן כללי.

לצורך העניין 'מוסר' כולל למשל:

זכות לקניין (ולכן לא מוסרי לגנוב למשל).

ערך חיי אדם (ולכן לא מוסרי לרצוח ומוסרי להציל אחרים ממוות).

חמלה (ולכן לא מוסרי להתעלל באחרים ומוסרי לעזור ולתמוך בהם).

הגינות (ולכן לא מוסרי להפלות בין אנשים שונים ללא סיבה מצדקת).

מקווה שהייתי מובן...

לקראת האלף השביעי המקביל ל"מלכות" כמו האשה שהיא "מלכות"

בינתיים יש תחליפים זולים יותר ופחות, או סתם חוסר הבנה

אם היום תשאלי רב רציני, לא איזה מטורלל, איזו שאלה נניח בכשרות, הוא לא יפתח לך את ספר ויקרא ויצטט לך מתוך פרשת "שמיני".

ישנה ספרות הלכתית חדשה ומתחדשת והפוסקים יודעים לעשות הצלבה בין מגוון של דעות שמופיעות במקורות שונים.

נושא הנישואים המונוגמיים לא היה קיים בתקופת המקרא , אבל בימי הביניים הגיע רבינו גרשום "מאור הגולה" והחליט שאין יותר מצב של גבר שנושא מספר נשים.

ככה זה, התורה מתפתחת.

העניין הזה של הבעלות של הבעל או האב, אין לו משמעות הלכתית אמיתית. בימים קדומים היה האב יכול להשיא את ביתו כשהיא קטנה, כלומר כשהיא בת פחות מ12 , ואז היא יכולה לצאת מהנישואים האלו בלי גט.

לכל המנגנון הזה של "מיאון" אין שום חשיבות היום ואשה עומדת ברשות עצמה באופן מוחלט , גם מבחינה הלכתית.

לגבי "הצניעות" , כאן אני יכול להרגיע אותך. גם בתקופות קדומות זו לא הייתה דרך התורה.

מדובר בעיקר על כל מיני אמונות תפלות שמקורן הוא השפעות מהאיסלם והנצרות הקתולית.

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.

כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף. 

שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר

אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.

באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.

אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.

אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות.

אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.

של אל תהיי צדיק מדיי

שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"