אולי הגיוני לספור את האבנים שתחת הרגליים, אחת אחת. לספור שנים, אלף ועוד אלף. אין לך ברירה באמת, לא כאן.
כל עץ אסור שננטע פה, בנחלת הא-להים השוממה הזאת, הוא כמו יתד של שנאה, כמו השנאה בעיניים שלהם, עת אתה מתנודד בקצב העצים, ימין ואז שמאל, ובעיני טרף הם עוצרים אותך, שלא תתפלל, שלא תקרא לו לכאן.
אני רק רוצה לצעוק - רד! לך רד, כי שיחת הרך. כי שועל אחד, זנב שועל, מהלך בו יחף בדמעה, בחולצה שאסור לו לקרוע, ולא יכול לקצור, להתכופף, לנשק את האדמה שפעם הייתה קדושה.
אולי צריך פה עוד איזה יצחק, שלא-ימות ולא-יצחק יחד עם ישמעאל, בן השפחה.
אללה הוא אכבר. אללה הוא אכבר.
ובפרומנית, אולי מחיאת כפיים תעזור. אך גם היא אסורה פה. אין כאן, בהר המדויק הזה, מקום לייחד ייחודים, לאחד איחודים. קירות חדר-הייחוד האלהי הזה נפרצו לכל עבר, אולי מלבד לכותל אחד, שגם אם סרה ממנו שכינה...
והמלך עירום, אסור לי לצעוק, והמלכה פרוצה, ואף אחד לא ייכתוב היום אף שיר, בטח לא שיר השירים.
כל עץ אסור שננטע פה, בנחלת הא-להים השוממה הזאת, הוא כמו יתד של שנאה, כמו השנאה בעיניים שלהם, עת אתה מתנודד בקצב העצים, ימין ואז שמאל, ובעיני טרף הם עוצרים אותך, שלא תתפלל, שלא תקרא לו לכאן.
אני רק רוצה לצעוק - רד! לך רד, כי שיחת הרך. כי שועל אחד, זנב שועל, מהלך בו יחף בדמעה, בחולצה שאסור לו לקרוע, ולא יכול לקצור, להתכופף, לנשק את האדמה שפעם הייתה קדושה.
אולי צריך פה עוד איזה יצחק, שלא-ימות ולא-יצחק יחד עם ישמעאל, בן השפחה.
אללה הוא אכבר. אללה הוא אכבר.
ובפרומנית, אולי מחיאת כפיים תעזור. אך גם היא אסורה פה. אין כאן, בהר המדויק הזה, מקום לייחד ייחודים, לאחד איחודים. קירות חדר-הייחוד האלהי הזה נפרצו לכל עבר, אולי מלבד לכותל אחד, שגם אם סרה ממנו שכינה...
והמלך עירום, אסור לי לצעוק, והמלכה פרוצה, ואף אחד לא ייכתוב היום אף שיר, בטח לא שיר השירים.
