היא היתה מגיעה עם ירושה טובה... 

על זה שתהיה אתה זה שיהיה לו את הירושה,

בשביל מה לסמוך על סתם דברים? 

בפרט שזה לבקש ממי שלא חסר לו.. 

**מרגיש אדמור. 

אבל לא שמעתי על אנשים שמשתמשים בזה.

אם כי היום בלי קשר, הרוב מחלקים את הירושה בשווה.

אבל זה עלול להיות גזל, אם הבנים לא באמת רוצים להתחלק עם הבנות (בהנחה שהאבא לא עשה הקניה מחיים לבנותיו).

השאלה ממה זה נובע, 

בגדול ככה היה בעבר והיה פחות גירושים, יותר שלום בית.. 

ואני דווקא בעד.

מצד שני יהיה לה משעמם בבית.. 

(: 

בייחוד בעבר, זה שהיה פחות גירושין, זה ממש לא מעיד שהיה יותר שלום בית.

הקשר פעם (לפחות בתקופת הגלות) היה מאד טכני, נראה לי שזה די ישעמם את רוב הזוגות בימינו.

אני מכיר יחסית מקרוב זוג שהאשה עקרת בית, והיא פתחה בהליכי גירושין,

כי תכל'ס כנראה די משעמם לה בחיים..

באמת נראה לכם שעל בסיס שעמום שנובע מלהיות בבית מתגרשים?

מה זה השטויות האלה?

מי שמשעמם לה בבית יוצאת לעבוד ולא מתגרשת.

וזה שיש זוג אחד כזה מעיד כנראה שלזוג הזה היו בעיות בקשר. זה לא מעיד על שום דבר אחר.

וחוצמזה- הבהרה. בבית לא משעמם. יש אינסוף דברים לעשות. הענין הוא שלהיות רק בבית כל הזמן יכול לתת תחושה של פספוס ושל חוסר ניצול הכוחות של האישה. בדגש על "יכול"- כי יש נשים בבית שממש לא מרגישות ככה.

בעיניי זה אידאלי. אם זה אפשרי מבחינה כלכלית, והאישה מרגישה שהיא מצה את עצמה בבית - אין דבר טוב מזה.

לכל היהודים יש נפש רוח ונשמה . לכל הגויים אין נשמה אלוקית אלא רק חלק נמוך יותר. הינה הכללה נכונה.

עיינת באיגרת הגר"א מה הוא כותב לאשתו?

שיזכיר את איגרת הגר"א. 

ובפרט את מה שהוא כותב לאשתו.

למרות שאולי זה לא פוליטיקלי קורקט.

(שימי לב לתנאי - אם האישה מרגישה שהיא ממצה את עצמה בבית)

אם הן לא רוצות או לא מסוגלות מסיבות שונות - אז לא.

אבל זה האידאל.

(כותבת את זה משהי שבאמצע לימודים אקדמאיים ואין סיכוי שהיא תהיה עקרת בית אי פעם. אני מדברת ברמת העיקרון.)

בין לא לעשות מה שאידאלי לבין לא לממש את הייעוד שלי.

האדם השלם ביהדות הא מי שמקבל נבואה. אני לא נביאה. אז מה, אני לא מממשת את הייעוד שלי?

רציונלית, הסדר הטבעי בקיום משפחה  - ואני חושבת שזה קיים גם אצל חלק מהחיות (החלק שבו הזכר מתפקד בתור אבא ולא רק מכניס את הנקבה להריון ופונה לדרכו) - הוא שאחד ההורים ידאג לאוכל, מבחוץ, וההורה השני יישאר בבית לטפל בגורים. זה פשוט הסידור הכי נוח. להתחיל לשלוח את שני ההורים החוצה ואז לשלוח את הגורים לצהרונים וכו' וכו' - זה קצת יותר מסובך.

את רוצה שהאבא יישאר בבית, ולא האימא? סבבה. אבל כן נראה לי שהאופי הנשי מותאם לזה יותר. 

(צריך לברך מחייה המתים על השרשור הזה )

שכבר די נמאס לה מהוויכוח הזה ואין לה כוח לסבב נוסף (למרות שזו היא שהתחילה אותו)

בואי נחליט שניצחת, טוב?

(את לא. אבל באמת נמאס לי )

אז לא!

יש הרבה נשים חכמות מעניינות מיוחדות וכו' שבשלב כלשהוא מחליטות ליותר חשוב להן לגדל ילדים מאשר למסור את גידולם לאישה אחרת.

מה, זה הופך אותן למענינות פחות?

אתה פשוט לא מכיר. אה, אתה רק מכיר זוג אחד שאולי היה לה משמעם והם התגרשו.

בקיצור, מחילה אבל אלו שטויות גמורות.

(מכירה כ"כ הרבה נשים עמוקות ומיוחדות שמגדלות את ילדיהן בבית).

אם אישה מכוונת את עצמה להיות עקרת בית כבר בשלב הדייטים - בד"כ זה יעיד מבחינתי על אישיות משעממת.

אם היא תחליט בשלב כלשהו (כמו שאת כתבת) להיות עקרת בית - אז זה כבר שיקול שאני אהיה מוכן לקבל אותו בזרימת החיים..

בייחוד אם היא תגדיר את זה כזמני..

באופן אישי אותי זה פחות מעניין..

ושוב פעם, רק מי שמראש מכוונת את החיים שלה לשם..

מי שזה מעניין אותו - אשריו!

נכון שמקובל היום ששני בני הזוג עובדים, והרבה נשים גם רוצות לצאת לעבוד, ונכון שמאד קשה לפרנס לבד. 

ובכנות- יפה בעיני שאתה כזה ישר ולא ממציא תירוצים, או אומר את זה בצורה שמאשימה את עצם הרעיון. 

אבל אני שואלת באמת- 

בחברה בכלל, ונראה לי שזה מתגבר כמה שהחברה יותר דוסית, שכחו שהגבר מתחייב לפרנס את הבית (ולא סתם לפרנס, אלא לפרנס אותה ברמה שהיא היתה רגילה אליה מבית ההורים!), והאישה מתחייבת לדאוג למה שבבית. נכון שנישואין זה לא חוזה, ואפשר ורצוי לפעול לפי מה שנכון לזוג אינדיבדואלית, אבל אם גבר בא לנישואין, ואחרי חודש אשתו מחליטה שלא מתאים לה גם לעבוד והיא מעדיפה להיות בבית, זה אמור להיות בסדר. לא? בעיני, זה אמור להיות משהו שבנים צריכים לחשוב עליו.. 

אשמח לשמוע דעות נוספות

בנישואין הגבר מתחייב ולפרנס את אשתו (וכך גם נוסח הכתובה שנותן לה)

אבל אם זה בהסכמתה, אז בסדר.

וכן המציאות היום שונה מבעבר..

כתוב שהיא "עולה עימו ואינה יורדת", ולכן הוא מחוייב עקרונית לתת לה לפחות את הרמה שהיא הורגלה אליה אצל ההורים. התנאי היחיד שמתיר לתת לה רמה נמוכה יותר, הוא אם היא מסכימה. 

אני לא חושבת שרוב הנשים מוותרות על זה, אלא מקסימום לזמן מוגבל (אולי למעט הבנות שרוצות דווקא להתחתן עם תלמידי חכמים ומוותרות על לחיות נורמלי) 

וגם לדעתי זה לא אומר שאא להתחתן בגיל צעיר, אלא שאנשים פשוט צריכים לקחת את עצמם בידיים ולעבוד כמו שצריך, במקום לבנות על זה שהם ישבו בישיבה עוד כמה שנים והאישה תפרנס, ואחר כך הם אולי יצאו ללמוד עוד כמה שנים, שגם בהם היא תפרנס (כי היא בחורה, אז לה אסור לבזבז זמן..) ורק אז הם יביאו כסף הביתה. 
[סליחה על הנימה. זה מחרפן אותי פשוט העולם ההפוך הזה שנוצר.]

נראה לי יותא בריא לילדים.

באופן כללי זה משכורת נמוכה מהרבה משל גבר (גם אם זה אותו מקצוע ואתם שעות).

הרבה מעסיקים נוטים להעדיף שלא להעסיק אימהות צעירות, כי אז ילדים חולים ולא באים, כי זה חופשות לידה. הם פחות יכולות להיות טוטאליות בעבודה.

הרבה נשים רואות שלפעמים זה כבר לא משתלם לשלם על הצהרון עד 4 בשביל עוד כמה גרושים.

ואם מדברים על חצי משרה (מה שאימהות רבות בוחרות) - זה לא משכורת כזאת גבוהה שגבר יכול לבנות עליה כמפרנסת.

זה עוזר בודאי אבל לא מעבר...

ו

גם אם זה נראה לך ממש קצת וגם אם האישה לא עובדת במקצוע הכי מכניס בעולם. עדיין לא דומה שרק גבר מפרנס, למצב שבו שניהם מפרנסים. הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן במדינה...

ובכלל חרדיות שכל שני וחמישי יוצאות לחופשת לידה.

(: 

אבל שתהייה באותו הראש... והראש שלי אומר הרבהה דברים לא תמיד קל להכיל

רמת הכנסה של בן זוג אחד בלבד, שגם היא לא חייבת להיות של היי טקיסט או מישהו שמרוויח סכומים נכבדים מאוד... (אני לא הולך לעבור למקצוע מאוד מאוד מאוד מכניס רק כדי שהאישה תוכל להיות עקרת בית + לחיות ברמת חיים שהתרגלה אליה מבית עם שני הורים עובדים. אני הולך בעז"ה לעבוד בעבודה שאני מאמין שתתאים לי ושאני אוהב ללכת אליה...).

אם האישה באמת באמת מוכנה לרמת החיים המאוד פשוטה הזאת, יש על מה לדבר. בסוף בסוף אבל נסיבות החיים יכריעו - אם שני הצדדים ייאלצו לעבוד כדי לפרנס בכבוד את המשפחה אז שני הצדדים ייאלצו...

הצעה כזו. רק אדאג להבהיר במה אני מתכוון לעסוק בעתיד ושהיא כבר תחליט אם מתאים לה

למרות שכמו שאמרתי מבחינה עניינית איך שאני רואה את המציאות כיום בעולם, קשה לי להאמין שזוג ממוצע יכול להסתדר ממשכורת אחת בלבד. אפילו ברמת חיים פשוטטה מאוד, זה עדיין לא קל...

ויש פחות ופחות אבטלה שאינה מרצון (אבטלה מרצון אליה אין לי באמת יכולת להתייחס...).

אבל זה באמת דיון אחר

בכל מקרה מראש ברור לי שבגלל כל מיני סיבות, הגיוני מאוד שלפחות בשנות החיים הראשונות כזוג צעיר (זערת ה' צעיר ) אני ואשתי לא נחיה ברמת החיים שככל הנראה הורגלנו אליה לפני כן. אני לא פוחד מזה. בסופו של דבר יש דברים חשובים יותר מכמה כסף מכניסים (וכמובן, הכל תלוי גם איך מנהלים אותו...).

כל אדם יכול לבחור איזו רמת חיים הוא רוצה לעצמו, אבל אם בחורה רגילה לרמת חיים גבוהה מבית ההורים- עקרונית זה מה שבעלה אמור לספק לה.. 

ואת ההורים שלו.

בכלל זה נראה לי כ"כ לא טבעי לא להיות עם הילד שלך.

הורים רואים את הילדים אחר הצהריים, אוכל מקלחת ולישון.

בדרך כלל הרבה עייפים מיום עבודה ואין סבלנות...

זה לדעתי פספוס של הכל...

בעלי סטודנט ואני עובדת עם ילדים עם כל מיני מוגבלויות, ואני נהנית מעבודתי ומסופקת. אבל כשיהיו ילדים בעזרת השם, אם תהיה אפשרות הייתי מעדיפה לעבוד פחות ולהשקיע את הכוחות והאנרגיות שלי בבית ובילדי מאשר בילדים אחרים.

בכלל מניסיון שלי, יש כ"כ הרבה משמעות לקשר של ההורים עם הילד.. פשוט בונה את הילד ואת הבטחון שלו, היכולת התקשרות שלו ועוד ועוד

שום גננת או מטפלת בעולם לא תחליף אמא.

אם לא יהיה לך טוב בבית, אז זה לא יהיה גם טוב לבעלך ולילדים שלך.

אין שום טעם בלהיות עקרת בית וממורמרת...

ילדים גם צריכים להרגיש שלאמא שלהם טוב והיא שמחה ומסופקת...

לפחות לא ברמת חיים שבה אדם ממוצע בישראל רוצה/אוהב לחיות... כמובן, מי שמסתפק ברמת חיים של חרדים ומטה (ואני לא מזלזל בזה לשנייה, רק מציין עובדה) אזי בהחלט יהיו מקרים שמשכורת אחת תספיק גם אם היא לא גבוהה במיוחד.

אבל רוב המשרות בישראל הן לא משרות שבהן - לפחות בשנים הראשונות בלי ותק, בלי עדיין קידום וכו' - הגבר מרוויח מספיק בשביל שניים, ברמת חיים לא נמוכה במיוחד.

רק שתמיד רוצים יותר...

משכורת של אמא בחצי משרה - תוריד חצי משכורת של משרה מלאה של גבר. מהחצי הזה תוריד 25%.  

 אחת שעבדה איתי,דווקא עבדה משרה מלאה, התחתנה צעירה והיו לה שני קטנטנים, היא שמה אותם במעון יום ארוך. אמרה לי שהתשלומים למעונות עבור שני הקטנים שלה הם כמעט כמו המשכורת שהיא מקבלת.

זה פשוט מגוחך...

רק שתמיד רוצים יותר...

 אחת שעבדה איתי,דווקא עבדה משרה מלאה, התחתנה צעירה והיו לה שני קטנטנים, היא שמה אותם במעון יום ארוך. אמרה לי שהתשלומים למעונות עבור שני הקטנים שלה הם כמעט כמו המשכורת שהיא מקבלת.

לשניהם משהו ב1500 ש"ח לחודש . נראה לי שמי שגר במישור משלם הון .

רוב הנשים משתגעות או נכנסות לדכאון מלהיות רק בבית.

אלא אם כן יש לה שלושה חוגים בשבוע.

גם לא נכון שאי אפשר לחיות עם משכורת אחת. אנחנו עשינו את זה לא פעם, ומעולם לא היינו תלוים בהורים. זה תלוי בגודל המשכורת, וברמת החיים שרוצים. כלכלית- הרבה פעמים לא משתלם לצאת מהבית כי הכל הולך למטפלת.

אם הוא רוצה ובוחר את דרך החיים הזאת , וזה מתאים לו והוא אוהב את זה.

וכמובן שמבין שהפרנסה תהיה בצימצום יחסית .

כך גם אישה שרוצה /מעדיפה להיות בבית ולגדל ילדים . זה האידיאל שלה .

נ.ב יודעת על בחורות שחיפשו משהוא שישב בכלל וילמד.( מתוך אידיאל) .

אז להיות עקרת ביית זה גם סוג של אידיאל.

אתה פשוט צריך לברר , ולבדוק אם מתאים לך כיוון כזה .....

ורוצה הרבה אורחים, ולקחת ילדים של שכנים ולעזור ליולדות ולהקים גמחים, כי הכל הוא חלק מהאישיות האמהית. יש לזה חסרונות בשלב הפרנסה ויתרונות בשלב הפנסיה, שם תהיה לצדך אשה שתדאג לך, כי הקדישה את חייה לתת לאחרים. איך תתנהג אשה קרייריסטית לאחר שתחזור לביתה בגיל 67? עוד לא נעשו מחקרים על זה.

להתפנק ולפתח אג'נדה של: מגיע לי...

ולפתח אג'נדה של "מגיע לי"...

כל אחת שמביאה ילדים לעולם צריכה לשים אותם לפני העבודה. גם אם יש לה אישיות "קרייריסטית".

כל היום הוא עם הילדים ואשתו העובדת.. (: 

שהוא כל היום לומד תורה בישיבה ומטפל בילדים כשמגיעים הביתה?

הלוואי

אבל כמו שכתבו לפני, זה דורש אורח חיים ברמה נמוכה יותר 

אני בעזרת ה' רוצה לזכות להיות עקרת בית..

ולמי שכתב שזה מתוך עצלות זה ממש לא נכון,

אני יודעת כמה חשוב שאמא תגדל את ילדיה בבית,

לשבת איתם יותר,לגדל אותם להשקיע בהם שחוזרים הביתה שיהיה אוכל חם מוכן על השולחן,אוכל של אמא.

בתקופת הילדות שלי אמא שלי היתה עקרת בית וב"ה היתה לי ילדות מדהימה!!!חיכיתי לחזור הביתה

מהגן ומבית הספר לראות את אמא פותחת את הדלת עם חיוך,לחבק אותה לשבת לדבר, לצחוק לספר כל מה שעבר עלי במשך היום..לאכול את האוכל שבישלה,זה באמת נותן הרבה,זה בונה את הילדים בצורה הרבה יותר בריאה ושמחה..

זה ממש לא טוב שילדים לא רואים את אמא שלהם עד שעה מאוחרת שאח"כ כבר עושים מקלחת ולישון.

אלה השנים הכי חשובות לגידול הילדים..החום של אמא.כמובן שבמצבים שקשה מבחינה

כלכלית ואין ברירה ,האישה צריכה לצאת לעבוד אפילו במשרה חלקית או לא בכל ימות השבוע ,אבל אם זה כן מתאפשר לה אז עדיף שתשאר עם ילדיה בבית ושהבעל יצא לעבוד ולפרנס(וכן אפשר גם לשלב לימוד תורה ועבודה).

לא מזמן ראיתי תוכנית של ילדים שגדלו אפשר להגיד ממש לבד,נמצאים בצהרונים עד שעה מאוחרת אח"כ באים וכבר ערב ובקושי רואים את ההורים שלהם והם אמרו שזה מאד קשה להם ,הם עצובים שהם לא מרגישים שהם מכירים מספיק את ההורים שלהם ויוצא להם לדבר איתם רק בשבתות וגם זה לא תמיד...זה מרחיק וממש מצער..

וד"א עקרת בית ממש לא יושבת רגל על רגל ומסתלבטת,היא מגדלת את הילדים,יש לה לנקות את הבית,לכבס,לבשל,לעשות קניות,ולדאוג שהכל יהיה טיפ טופ וכו' וכו'..

מבינה שזה לא מתאים לכל אחד וזה סבבה..אבל יש כאלה שזה כן מתאים להם..

גם לא לכל אישה זה מתאים יש כאלה שחייבות לצאת ולעבוד בשביל הנפש שלהן ואם לא הן יכנסו לדכאון,זה ממש תלוי באופי..אבל הכי חשוב שזה לא יבוא על חשבון הילדים.

אם ממקום חיובי ולא סתם מפחד מהחיים הגדולים והעולם שבחוץ או מעצלנות אז אני חושב שזה מבורך. אולי יהיה לה קצת משעמם. תלוי בה.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת