היא היתה מגיעה עם ירושה טובה... 

על זה שתהיה אתה זה שיהיה לו את הירושה,

בשביל מה לסמוך על סתם דברים? 

בפרט שזה לבקש ממי שלא חסר לו.. 

**מרגיש אדמור. 

אבל לא שמעתי על אנשים שמשתמשים בזה.

אם כי היום בלי קשר, הרוב מחלקים את הירושה בשווה.

אבל זה עלול להיות גזל, אם הבנים לא באמת רוצים להתחלק עם הבנות (בהנחה שהאבא לא עשה הקניה מחיים לבנותיו).

השאלה ממה זה נובע, 

בגדול ככה היה בעבר והיה פחות גירושים, יותר שלום בית.. 

ואני דווקא בעד.

מצד שני יהיה לה משעמם בבית.. 

(: 

בייחוד בעבר, זה שהיה פחות גירושין, זה ממש לא מעיד שהיה יותר שלום בית.

הקשר פעם (לפחות בתקופת הגלות) היה מאד טכני, נראה לי שזה די ישעמם את רוב הזוגות בימינו.

אני מכיר יחסית מקרוב זוג שהאשה עקרת בית, והיא פתחה בהליכי גירושין,

כי תכל'ס כנראה די משעמם לה בחיים..

באמת נראה לכם שעל בסיס שעמום שנובע מלהיות בבית מתגרשים?

מה זה השטויות האלה?

מי שמשעמם לה בבית יוצאת לעבוד ולא מתגרשת.

וזה שיש זוג אחד כזה מעיד כנראה שלזוג הזה היו בעיות בקשר. זה לא מעיד על שום דבר אחר.

וחוצמזה- הבהרה. בבית לא משעמם. יש אינסוף דברים לעשות. הענין הוא שלהיות רק בבית כל הזמן יכול לתת תחושה של פספוס ושל חוסר ניצול הכוחות של האישה. בדגש על "יכול"- כי יש נשים בבית שממש לא מרגישות ככה.

בעיניי זה אידאלי. אם זה אפשרי מבחינה כלכלית, והאישה מרגישה שהיא מצה את עצמה בבית - אין דבר טוב מזה.

לכל היהודים יש נפש רוח ונשמה . לכל הגויים אין נשמה אלוקית אלא רק חלק נמוך יותר. הינה הכללה נכונה.

עיינת באיגרת הגר"א מה הוא כותב לאשתו?

שיזכיר את איגרת הגר"א. 

ובפרט את מה שהוא כותב לאשתו.

למרות שאולי זה לא פוליטיקלי קורקט.

(שימי לב לתנאי - אם האישה מרגישה שהיא ממצה את עצמה בבית)

אם הן לא רוצות או לא מסוגלות מסיבות שונות - אז לא.

אבל זה האידאל.

(כותבת את זה משהי שבאמצע לימודים אקדמאיים ואין סיכוי שהיא תהיה עקרת בית אי פעם. אני מדברת ברמת העיקרון.)

בין לא לעשות מה שאידאלי לבין לא לממש את הייעוד שלי.

האדם השלם ביהדות הא מי שמקבל נבואה. אני לא נביאה. אז מה, אני לא מממשת את הייעוד שלי?

רציונלית, הסדר הטבעי בקיום משפחה  - ואני חושבת שזה קיים גם אצל חלק מהחיות (החלק שבו הזכר מתפקד בתור אבא ולא רק מכניס את הנקבה להריון ופונה לדרכו) - הוא שאחד ההורים ידאג לאוכל, מבחוץ, וההורה השני יישאר בבית לטפל בגורים. זה פשוט הסידור הכי נוח. להתחיל לשלוח את שני ההורים החוצה ואז לשלוח את הגורים לצהרונים וכו' וכו' - זה קצת יותר מסובך.

את רוצה שהאבא יישאר בבית, ולא האימא? סבבה. אבל כן נראה לי שהאופי הנשי מותאם לזה יותר. 

(צריך לברך מחייה המתים על השרשור הזה )

שכבר די נמאס לה מהוויכוח הזה ואין לה כוח לסבב נוסף (למרות שזו היא שהתחילה אותו)

בואי נחליט שניצחת, טוב?

(את לא. אבל באמת נמאס לי )

אז לא!

יש הרבה נשים חכמות מעניינות מיוחדות וכו' שבשלב כלשהוא מחליטות ליותר חשוב להן לגדל ילדים מאשר למסור את גידולם לאישה אחרת.

מה, זה הופך אותן למענינות פחות?

אתה פשוט לא מכיר. אה, אתה רק מכיר זוג אחד שאולי היה לה משמעם והם התגרשו.

בקיצור, מחילה אבל אלו שטויות גמורות.

(מכירה כ"כ הרבה נשים עמוקות ומיוחדות שמגדלות את ילדיהן בבית).

אם אישה מכוונת את עצמה להיות עקרת בית כבר בשלב הדייטים - בד"כ זה יעיד מבחינתי על אישיות משעממת.

אם היא תחליט בשלב כלשהו (כמו שאת כתבת) להיות עקרת בית - אז זה כבר שיקול שאני אהיה מוכן לקבל אותו בזרימת החיים..

בייחוד אם היא תגדיר את זה כזמני..

באופן אישי אותי זה פחות מעניין..

ושוב פעם, רק מי שמראש מכוונת את החיים שלה לשם..

מי שזה מעניין אותו - אשריו!

נכון שמקובל היום ששני בני הזוג עובדים, והרבה נשים גם רוצות לצאת לעבוד, ונכון שמאד קשה לפרנס לבד. 

ובכנות- יפה בעיני שאתה כזה ישר ולא ממציא תירוצים, או אומר את זה בצורה שמאשימה את עצם הרעיון. 

אבל אני שואלת באמת- 

בחברה בכלל, ונראה לי שזה מתגבר כמה שהחברה יותר דוסית, שכחו שהגבר מתחייב לפרנס את הבית (ולא סתם לפרנס, אלא לפרנס אותה ברמה שהיא היתה רגילה אליה מבית ההורים!), והאישה מתחייבת לדאוג למה שבבית. נכון שנישואין זה לא חוזה, ואפשר ורצוי לפעול לפי מה שנכון לזוג אינדיבדואלית, אבל אם גבר בא לנישואין, ואחרי חודש אשתו מחליטה שלא מתאים לה גם לעבוד והיא מעדיפה להיות בבית, זה אמור להיות בסדר. לא? בעיני, זה אמור להיות משהו שבנים צריכים לחשוב עליו.. 

אשמח לשמוע דעות נוספות

בנישואין הגבר מתחייב ולפרנס את אשתו (וכך גם נוסח הכתובה שנותן לה)

אבל אם זה בהסכמתה, אז בסדר.

וכן המציאות היום שונה מבעבר..

כתוב שהיא "עולה עימו ואינה יורדת", ולכן הוא מחוייב עקרונית לתת לה לפחות את הרמה שהיא הורגלה אליה אצל ההורים. התנאי היחיד שמתיר לתת לה רמה נמוכה יותר, הוא אם היא מסכימה. 

אני לא חושבת שרוב הנשים מוותרות על זה, אלא מקסימום לזמן מוגבל (אולי למעט הבנות שרוצות דווקא להתחתן עם תלמידי חכמים ומוותרות על לחיות נורמלי) 

וגם לדעתי זה לא אומר שאא להתחתן בגיל צעיר, אלא שאנשים פשוט צריכים לקחת את עצמם בידיים ולעבוד כמו שצריך, במקום לבנות על זה שהם ישבו בישיבה עוד כמה שנים והאישה תפרנס, ואחר כך הם אולי יצאו ללמוד עוד כמה שנים, שגם בהם היא תפרנס (כי היא בחורה, אז לה אסור לבזבז זמן..) ורק אז הם יביאו כסף הביתה. 
[סליחה על הנימה. זה מחרפן אותי פשוט העולם ההפוך הזה שנוצר.]

נראה לי יותא בריא לילדים.

באופן כללי זה משכורת נמוכה מהרבה משל גבר (גם אם זה אותו מקצוע ואתם שעות).

הרבה מעסיקים נוטים להעדיף שלא להעסיק אימהות צעירות, כי אז ילדים חולים ולא באים, כי זה חופשות לידה. הם פחות יכולות להיות טוטאליות בעבודה.

הרבה נשים רואות שלפעמים זה כבר לא משתלם לשלם על הצהרון עד 4 בשביל עוד כמה גרושים.

ואם מדברים על חצי משרה (מה שאימהות רבות בוחרות) - זה לא משכורת כזאת גבוהה שגבר יכול לבנות עליה כמפרנסת.

זה עוזר בודאי אבל לא מעבר...

ו

גם אם זה נראה לך ממש קצת וגם אם האישה לא עובדת במקצוע הכי מכניס בעולם. עדיין לא דומה שרק גבר מפרנס, למצב שבו שניהם מפרנסים. הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן במדינה...

ובכלל חרדיות שכל שני וחמישי יוצאות לחופשת לידה.

(: 

אבל שתהייה באותו הראש... והראש שלי אומר הרבהה דברים לא תמיד קל להכיל

רמת הכנסה של בן זוג אחד בלבד, שגם היא לא חייבת להיות של היי טקיסט או מישהו שמרוויח סכומים נכבדים מאוד... (אני לא הולך לעבור למקצוע מאוד מאוד מאוד מכניס רק כדי שהאישה תוכל להיות עקרת בית + לחיות ברמת חיים שהתרגלה אליה מבית עם שני הורים עובדים. אני הולך בעז"ה לעבוד בעבודה שאני מאמין שתתאים לי ושאני אוהב ללכת אליה...).

אם האישה באמת באמת מוכנה לרמת החיים המאוד פשוטה הזאת, יש על מה לדבר. בסוף בסוף אבל נסיבות החיים יכריעו - אם שני הצדדים ייאלצו לעבוד כדי לפרנס בכבוד את המשפחה אז שני הצדדים ייאלצו...

הצעה כזו. רק אדאג להבהיר במה אני מתכוון לעסוק בעתיד ושהיא כבר תחליט אם מתאים לה

למרות שכמו שאמרתי מבחינה עניינית איך שאני רואה את המציאות כיום בעולם, קשה לי להאמין שזוג ממוצע יכול להסתדר ממשכורת אחת בלבד. אפילו ברמת חיים פשוטטה מאוד, זה עדיין לא קל...

ויש פחות ופחות אבטלה שאינה מרצון (אבטלה מרצון אליה אין לי באמת יכולת להתייחס...).

אבל זה באמת דיון אחר

בכל מקרה מראש ברור לי שבגלל כל מיני סיבות, הגיוני מאוד שלפחות בשנות החיים הראשונות כזוג צעיר (זערת ה' צעיר ) אני ואשתי לא נחיה ברמת החיים שככל הנראה הורגלנו אליה לפני כן. אני לא פוחד מזה. בסופו של דבר יש דברים חשובים יותר מכמה כסף מכניסים (וכמובן, הכל תלוי גם איך מנהלים אותו...).

כל אדם יכול לבחור איזו רמת חיים הוא רוצה לעצמו, אבל אם בחורה רגילה לרמת חיים גבוהה מבית ההורים- עקרונית זה מה שבעלה אמור לספק לה.. 

ואת ההורים שלו.

בכלל זה נראה לי כ"כ לא טבעי לא להיות עם הילד שלך.

הורים רואים את הילדים אחר הצהריים, אוכל מקלחת ולישון.

בדרך כלל הרבה עייפים מיום עבודה ואין סבלנות...

זה לדעתי פספוס של הכל...

בעלי סטודנט ואני עובדת עם ילדים עם כל מיני מוגבלויות, ואני נהנית מעבודתי ומסופקת. אבל כשיהיו ילדים בעזרת השם, אם תהיה אפשרות הייתי מעדיפה לעבוד פחות ולהשקיע את הכוחות והאנרגיות שלי בבית ובילדי מאשר בילדים אחרים.

בכלל מניסיון שלי, יש כ"כ הרבה משמעות לקשר של ההורים עם הילד.. פשוט בונה את הילד ואת הבטחון שלו, היכולת התקשרות שלו ועוד ועוד

שום גננת או מטפלת בעולם לא תחליף אמא.

אם לא יהיה לך טוב בבית, אז זה לא יהיה גם טוב לבעלך ולילדים שלך.

אין שום טעם בלהיות עקרת בית וממורמרת...

ילדים גם צריכים להרגיש שלאמא שלהם טוב והיא שמחה ומסופקת...

לפחות לא ברמת חיים שבה אדם ממוצע בישראל רוצה/אוהב לחיות... כמובן, מי שמסתפק ברמת חיים של חרדים ומטה (ואני לא מזלזל בזה לשנייה, רק מציין עובדה) אזי בהחלט יהיו מקרים שמשכורת אחת תספיק גם אם היא לא גבוהה במיוחד.

אבל רוב המשרות בישראל הן לא משרות שבהן - לפחות בשנים הראשונות בלי ותק, בלי עדיין קידום וכו' - הגבר מרוויח מספיק בשביל שניים, ברמת חיים לא נמוכה במיוחד.

רק שתמיד רוצים יותר...

משכורת של אמא בחצי משרה - תוריד חצי משכורת של משרה מלאה של גבר. מהחצי הזה תוריד 25%.  

 אחת שעבדה איתי,דווקא עבדה משרה מלאה, התחתנה צעירה והיו לה שני קטנטנים, היא שמה אותם במעון יום ארוך. אמרה לי שהתשלומים למעונות עבור שני הקטנים שלה הם כמעט כמו המשכורת שהיא מקבלת.

זה פשוט מגוחך...

רק שתמיד רוצים יותר...

 אחת שעבדה איתי,דווקא עבדה משרה מלאה, התחתנה צעירה והיו לה שני קטנטנים, היא שמה אותם במעון יום ארוך. אמרה לי שהתשלומים למעונות עבור שני הקטנים שלה הם כמעט כמו המשכורת שהיא מקבלת.

לשניהם משהו ב1500 ש"ח לחודש . נראה לי שמי שגר במישור משלם הון .

רוב הנשים משתגעות או נכנסות לדכאון מלהיות רק בבית.

אלא אם כן יש לה שלושה חוגים בשבוע.

גם לא נכון שאי אפשר לחיות עם משכורת אחת. אנחנו עשינו את זה לא פעם, ומעולם לא היינו תלוים בהורים. זה תלוי בגודל המשכורת, וברמת החיים שרוצים. כלכלית- הרבה פעמים לא משתלם לצאת מהבית כי הכל הולך למטפלת.

אם הוא רוצה ובוחר את דרך החיים הזאת , וזה מתאים לו והוא אוהב את זה.

וכמובן שמבין שהפרנסה תהיה בצימצום יחסית .

כך גם אישה שרוצה /מעדיפה להיות בבית ולגדל ילדים . זה האידיאל שלה .

נ.ב יודעת על בחורות שחיפשו משהוא שישב בכלל וילמד.( מתוך אידיאל) .

אז להיות עקרת ביית זה גם סוג של אידיאל.

אתה פשוט צריך לברר , ולבדוק אם מתאים לך כיוון כזה .....

ורוצה הרבה אורחים, ולקחת ילדים של שכנים ולעזור ליולדות ולהקים גמחים, כי הכל הוא חלק מהאישיות האמהית. יש לזה חסרונות בשלב הפרנסה ויתרונות בשלב הפנסיה, שם תהיה לצדך אשה שתדאג לך, כי הקדישה את חייה לתת לאחרים. איך תתנהג אשה קרייריסטית לאחר שתחזור לביתה בגיל 67? עוד לא נעשו מחקרים על זה.

להתפנק ולפתח אג'נדה של: מגיע לי...

ולפתח אג'נדה של "מגיע לי"...

כל אחת שמביאה ילדים לעולם צריכה לשים אותם לפני העבודה. גם אם יש לה אישיות "קרייריסטית".

כל היום הוא עם הילדים ואשתו העובדת.. (: 

שהוא כל היום לומד תורה בישיבה ומטפל בילדים כשמגיעים הביתה?

הלוואי

אבל כמו שכתבו לפני, זה דורש אורח חיים ברמה נמוכה יותר 

אני בעזרת ה' רוצה לזכות להיות עקרת בית..

ולמי שכתב שזה מתוך עצלות זה ממש לא נכון,

אני יודעת כמה חשוב שאמא תגדל את ילדיה בבית,

לשבת איתם יותר,לגדל אותם להשקיע בהם שחוזרים הביתה שיהיה אוכל חם מוכן על השולחן,אוכל של אמא.

בתקופת הילדות שלי אמא שלי היתה עקרת בית וב"ה היתה לי ילדות מדהימה!!!חיכיתי לחזור הביתה

מהגן ומבית הספר לראות את אמא פותחת את הדלת עם חיוך,לחבק אותה לשבת לדבר, לצחוק לספר כל מה שעבר עלי במשך היום..לאכול את האוכל שבישלה,זה באמת נותן הרבה,זה בונה את הילדים בצורה הרבה יותר בריאה ושמחה..

זה ממש לא טוב שילדים לא רואים את אמא שלהם עד שעה מאוחרת שאח"כ כבר עושים מקלחת ולישון.

אלה השנים הכי חשובות לגידול הילדים..החום של אמא.כמובן שבמצבים שקשה מבחינה

כלכלית ואין ברירה ,האישה צריכה לצאת לעבוד אפילו במשרה חלקית או לא בכל ימות השבוע ,אבל אם זה כן מתאפשר לה אז עדיף שתשאר עם ילדיה בבית ושהבעל יצא לעבוד ולפרנס(וכן אפשר גם לשלב לימוד תורה ועבודה).

לא מזמן ראיתי תוכנית של ילדים שגדלו אפשר להגיד ממש לבד,נמצאים בצהרונים עד שעה מאוחרת אח"כ באים וכבר ערב ובקושי רואים את ההורים שלהם והם אמרו שזה מאד קשה להם ,הם עצובים שהם לא מרגישים שהם מכירים מספיק את ההורים שלהם ויוצא להם לדבר איתם רק בשבתות וגם זה לא תמיד...זה מרחיק וממש מצער..

וד"א עקרת בית ממש לא יושבת רגל על רגל ומסתלבטת,היא מגדלת את הילדים,יש לה לנקות את הבית,לכבס,לבשל,לעשות קניות,ולדאוג שהכל יהיה טיפ טופ וכו' וכו'..

מבינה שזה לא מתאים לכל אחד וזה סבבה..אבל יש כאלה שזה כן מתאים להם..

גם לא לכל אישה זה מתאים יש כאלה שחייבות לצאת ולעבוד בשביל הנפש שלהן ואם לא הן יכנסו לדכאון,זה ממש תלוי באופי..אבל הכי חשוב שזה לא יבוא על חשבון הילדים.

אם ממקום חיובי ולא סתם מפחד מהחיים הגדולים והעולם שבחוץ או מעצלנות אז אני חושב שזה מבורך. אולי יהיה לה קצת משעמם. תלוי בה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה