דברי ר' חייא מופיעים בהקשר למשנה, שבה מדובר על חיובי האיש כלפי אשתו - והאשה כלפי בעלה.
במקביל לחיוב האיש לפרנסת אשתו, יש מלאכות שאשה עושה לבעלה - והגמרא אומרת שזה לא כרבי חייא, כי חלק ממלאכות אלו עלולות לפגוע ביופיה.
אז מלבד שפשט המשנה יוצא שלא כך.. הרי שגם דברי ר' חייא אינם ש"זהו זה", אשה רק בשביל זה.. הציטוט הזה, מובא גם במסכת תענית, בתור מה שהיו אומרות "יפהפיות שבהן" כשהיו יוצאות לחול בכרמים. הן היו משבחות את עצמן בכך (כלומר, זה לא חידוש רק של זמננו, שאצל בנות יש לכך משקל..). אחרות, היו משתבחות בדברים אחרים.
מכל מקום, באופן פשוט הכוונה היא, שאצל האשה זה תופס מקום חשוב, והיא מבינה שזה יכול גם "לתפוס" אצל בעלה - וממילא עפ"י זה, צריך אחריות שגם מה שהיא מחוייבת בו, לא יפגע בכך. זו התחשבות הלכתית במה שחשוב מבחינתה (כי הרי הוא יכול פשוט לפטור אותה ממלאכות אלו. אלא שלפי ר' חייא, אי אפשר כלל לחייבה בהן).
דומני שבכלל, בטרמינולוגיה של חכמים, "אין.. אלא" בא להדגיש מרכזיות של משהו בהקשר מסויים - ולא כמו שנשמע מילולית ש"זהו-זה" בלבד.
הקיצור, אכן רואים שהצד הזה תפס מאז ומקדם מקום אצל נשים - וגם היו מודעות לכך שיש לכך משקל אצל בעליהן.
אבל לא כאילו זה כל עניינה או עיקרו. חלילה. הרי הכתוב אומר מפורש, "אשה יראת ה' היא תתהלל" (והגר"א מסביר שהיא תתהלל "בחן וביופי" שעליהם נאמר לפני כן שהם שקר והבל בפני עצמם. מתוך יראת ה', יש גם לזה מקום). וחכמים אומרים, "לעולם ישא אדם בת תלמיד-חכם.. ואל ישא בת עם הארץ" (לפי הט"ז, אם האשה קידמה את עצמה רוחנית, אינה בגדר זה. וכך היה הרצי"ה אומר, שלפעמים יש "בת - תלמיד חכם.."). ואם כל הענין זה ה"יופי", מה איכפת איזה חינוך קיבלה?...
ורבי יוסי אומר: מעולם לא קראתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי ביתי.
על כן, מי שמנסים "להסביר" לך שזה עיקר עניינך - פשוט אל תצאי איתם.. חפשי מי שמכיר את מעלתך מצד עצמה ועיקריותה. ומה שמצטרף בצורה נאה, גם לכך יש מקום, בפרופורציה הנכונה וכמתלווה ומדגיש את העיקר.
...
שלא תגידו לא ידעתי
(תלתי משמע...)
)