את מאיה פגשתי בפעם הראשונה כשירדנו לזרוק את הזבל בדיוק באותו הזמן. היא בדיוק שכרה דירה בקומה מתחתיי, ואני לימדתי אותה כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת על השכונה שלנו.
היא שמחה להכיר אותי, אבל לא הראתה את זה. היא הייתה קרירה ומרוחקת, אבל אני יכולה לזהות טיפוסים כמוה בקלות. המשכתי להתקשר אליה, לבוא אליה עם ארוחות ערב, לגרור אותה לתיאטרון.
לאט לאט היא הפשירה. קצת חייכה, יזמה בעצמה טיולים וביקורים ושיחות.
שמחתי. לא חסרות לי חברות, יש לי שתי שותפות מדהימות לדירה ועוד כמה שלומדות איתי באוניברסיטה, וחברות ילדות שאני פוגשת כשאני מגיעה הביתה, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני בונה את הקשר במו ידיי. שאני עובדת על מנת שיהיה לנו טוב.
היו לנו הקטעים שלנו. הנסיעה הקבועה לתיאטרון בימי רביעי, ארוחות ערב מושקעות כשהיינו צריכות הפוגה לפני מבחן, פיקניקים בימי הולדת.

ואין לי סוף. אני ממש אשמח אם תכתבו