(עמד לי בראש להגיב, אבל לא הייתה לי הפניוּת.)
אני מאוד מבינה אותך ומזדהה 
זה נורא נורא מתסכל שזה קורה.
אבל את יודעת? אני חושבת שאת מחמירה עם עצמך מידי.
בני אדם מורכבים משכל ורגש, ובאופן תמידי יש פער כלשהו ביניהם.
אמנם פער גדול מידי (וזה בעיקר עניין של תחושה) יכול להעיד על חוסר בריאות נפשית,
אבל ככלל, הפער הוא מצב נורמטיבי.
רצוי וצריך שאמונה בדבר מסוים תוביל להתנהלות מתאימה,
אבל זה מאוד אנושי להתקשות ביישום של אותם ערכים טובים.
העבודה שלנו היא לגשר על הפער הזה.
אני מאמינה שכשאמרת את אותם דברים אכן האמנת שכך צריך להיות,
וקושי בהתנהגות בפועל בד"כ לא מעיד על צביעות ח"ו.
(האם כשאני כועסת זה מעיד עליי שאני צבועה בהתנגדות שלי לכעס?
וודאי שלא. זה רק אומר שאני לא מושלמת.)
מה שכן - חשוב לשים לב שקיימת פרופורציה סבירה בין הדיבור למעשה - "אמור מעט ועשה הרבה"..
ובכל אופן, ברמה מסוימת הדיבור על הדעה החיובית שלנו מציב לנו מראה מול עצמנו וגורם לנו להרגיש מחויבות לעניין.
אהובה, את בסדר. לא מגיע לך כזה גזר דין אכזרי 
הקיצוניות של לא להביע דעה בכלל לא בריאה לנפש לענ"ד. אולי להפחית, אם את מרגישה שהדיבור מזיק.
